בג"צ 11013/05

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה האם יש להכיר בעותרים שהתגיירו בקהילות לא אורתודוקסיות בישראל כיהודים מכוח חוק השבות. חוק השבות מהווה חלק מרכזי בזהותה החוקתית של מדינת ישראל, ומאפשר לכל יהודי את הזכות להשתקע בישראל. בעוד החוק קובע כי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או מי שהתגייר אך הוא אינו מגדיר "גיור", מה שיוצר בעיה פרשנית משפטית. מבחינה היסטורית, בתי המשפט בישראל היו מעורבים בפרשנות היבט זה בשל חוסר המעש של החקיקה. בית המשפט החליט להחיל פסקי דין קודמים שהכירו בגיורים שנערכו בקהילות יהודיות מוכרות בחו"ל והחליט כי כך יש להחיל גם על גיורים בתוך ישראל, ללא קשר למעמד אורתודוקסי, תוך הגשמת מטרת החוק לעודד עלייה ולשמור על אחדות יהודית. החלטה זו נובעת מפסקי דין קודמים, כמו אלה בפרשת רגצ'ובה, שתמכו בהכרה בגיורים שנעשו מחוץ למערכת הגיור הרשמית של המדינה. נוכח אופייה המורכב והרגיש של סוגיה זו, עיכב בית המשפט את ההחלטה כדי לאפשר פעולה חקיקתית אפשרית, שלא התממשה. משכך, אישר בית המשפט כי הגיורים הלא-אורתודוקסיים בישראל עולים בקנה אחד עם תכליתו של חוק השבות. השופט נ' סולברג, אף שהסכים עם המסקנה המשפטית, הציע דחייה כדי לאפשר למחוקק לתקן את החוק, תוך הדגשת המתח בין החלטות שיפוטיות לבין אחריות חקיקתית. שופטים אחרים הדגישו את הצורך בפסיקת בתי המשפט בשל שתיקה חקיקתית ממושכת בעניין זה. בסופו של דבר, החליט בית המשפט ברוב דעות להכיר בעותרים כיהודים לצורך חוק השבות ללא דיחוי נוסף, תוך שהוא שב ומדגיש את הצורך בבהירות חקיקתית אך פועל לפתרון הלימבו המשפטי ארוך השנים של העותרים.