ע"א 2312/90

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך משפחתי מורכב בין בני זוג שנישאו בנישואין שניים. המערערת, הבעל ואמו של המשיב, הבן מנישואיה השניים, היו מעורבים בתביעת גירושין בבית הדין הרבני, ואילו המשיב, שהיה כבן שלוש, הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה למזונות וחלוקת שלום. סוגיית המזונות הוכרעה מחוץ לכותלי בית המשפט, אך בית המשפט המחוזי פסק לטובת תביעת המשיב להסדר של שלום, וקבע כי המערער התנכל לאשתו, לרבות פיזית, דבר שהשפיע ישירות על המשיב. משכך, אסר בית המשפט המחוזי על המערער להיכנס לדירת המשפחה למשך חמישה עשר חודשים, צו הוחל גם על בנו של המערער מנישואיו הראשונים, שהתגורר עמו בבית המשפחה. המערערת ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בתיק בשל הליכי הגירושין המתנהלים בבית הדין הרבני. בית המשפט העליון חלק על כך, וטען מנגד כי הבן המשיב לא היה צד להליך בבית הדין הרבני וכי הזכות לשלום היא זכותו של קטין, להבדיל מהליכי גירושין. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי מהסכמתו של המערער לתשלום המזונות בבית המשפט המחוזי משתמע כי הוא אינו חולק על סמכותו. לגופה של טענת הסעיף בדרכי שלום, אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מדגיש את ההשפעה הישירה של התנכלותו של המערער על המשיב, שהיה תלוי לחלוטין באמו. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההגנה על שלומם של קטינים במצבים כאלה. עם זאת, בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור בעניין החלת צו איסור הכניסה על בנה של המערערת מנישואיו הראשונים. בית המשפט קבע כי אמנם הצו נגד האב אינו שולל אוטומטית את זכותו של הבן להיכנס לבית, אך שגה בית המשפט המחוזי בכך שהעניק את הצו לבן ללא דיון ענייני. לפיכך הורה בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי לקיים דיון מהותי כדי לקבוע האם יש לאסור גם על הבן להיכנס לבית. כל צד היה אחראי להוצאותיו.