ע"א 58725-05-12

תקציר

קביעה זו נובעת משתי עסקאות בהן מכרה התובעת, חברה המוכרת מוצרי ברזל, סחורה לנתבעת מס' 1. העסקה השנייה הייתה חשודה, והביאה את התובעת להאמין כי הנתבעת מס' 1 ומנהליה, הנתבעים 2 ו-3, מנסים להונות אותה. כאשר התובע ניסה לבטל את העסקה השנייה, הנתבעים סירבו, מה שהוביל את התובע לערב את המשטרה. המשטרה, לרבות הנתבע מס' 5, שוטר המוכר לנאשם מס' 2, סירבו להתערב ולאפשר לתובע להשתלט על הסחורה, שלאחר מכן הועברה ולא ניתן היה לאתרה. התובע תבע את הנתבעים 1-5, כמו גם את המדינה, על ערך הטובין. בית משפט קמא פסק לטובת התובעת נגד יהב, המערערת מס' 1, והמדינה, ביחד ולחוד, מן הטעם שהתובעת שמרה על הבעלות בטובין וכי יהב לא עמדה בתקנות השוק. בית משפט קמא אף מצא את המדינה רשלנית בטיפול באירוע. הן יהב והן המדינה ערערו על ההחלטה. יהב טען כי טענת התובעת בדבר הבעלות על הטובין אינה תקפה, וכי יש לבטל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט נעתר וקבע כי הבעלות בטובין עברה לנתבעת מס' 1, וכי התובעת לא ביטלה את העסקה. בנוסף, זכויותיה של התובעת לא יכלו לגבור על אלה של יהב בעילה של מרמה, שכן התובעת לא ניסתה לבטל את החוזה תוך זמן סביר. באשר לערעור המדינה, קבע בית המשפט כי המשטרה פעלה בסבירות ובשיקול דעת בהתחשב במידע שהיה ברשותה באותה עת, וכי הימנעותו של התובע מנקיטת הליכים אזרחיים מהווה רשלנות תורמת המנתקת את הקשר הסיבתי בין פעולות המשטרה לבין נזקו של התובע. לפיכך התקבלו שני הערעורים, המדינה ויהב זוכו, והתובע חויב לשלם לכל אחד מהם 18,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עורך דין.