דנג"צ 4110/92

תקציר

העותר, איש מילואים בצה"ל, ערער על הוראות הפתיחה באש ונהלי המעצר של צה"ל, בטענה שהם עלולים להוביל לפקודות בלתי חוקיות, לפשעי מלחמה או לרצח. בג"ץ, בהחלטת רוב, העניק לו מעמד מאחר שהנושא היה בעל אופי ציבורי ובעל חשיבות משפטית יוצאת דופן, הנוגעת לעקרון שלטון החוק. עם זאת, היא דחתה את עתירתו, בטענה כי יש לברר את הדברים שהועלו במסגרת הליך שיפוטי קונקרטי. הרוב ראו בעתירה בירור כללי וסברו שהיא מוקדמת מדי, ואילו השופט החולק סבר כי על בית המשפט להכריע בשאלת חוקיות ההוראות מבלי להידרש לעובדות ספציפיות. דעת הרוב, בראשות השופט שמגר, הדגישה כי תפקידו של בית המשפט הוא להכריע במחלוקות על בסיס עובדתי קונקרטי וכי יש להתייחס לסוגיות העולות בעתירה במסגרת נסיבות ספציפיות. השופט גולדברג, בהתנגדותו, טען כי לעותר אינטרס ישיר ומהותי בהכרעה בסוגיה, והיעדר תשתית עובדתית אינו צריך להיות תנאי מוקדם לחקירת אי-חוקיותו של חוק. שתי השאלות העיקריות שעמדו בפני בית המשפט היו מעמדו של העותר ושפיטות הסוגיה. הרוב העניק לעותר מעמד, נוכח אופיו הציבורי של הנושא ומשמעותו לשלטון החוק. באשר לשפיטות, הרוב ראה בעתירה שאלה משפטית ספציפית הראויה לבחינה משפטית, ואילו המיעוט ראה בה שאלה פוליטית כללית. בית המשפט, בהחלטת רוב, הורה על דיון נוסף לגופה של העתירה.