בג"צ 9539/00

תקציר

בית המשפט העליון פסק בתיק של זוג גרוש שהתווכח על הסדרי החינוך של שלוש בנותיהם. המשיב, האם, ביקש שהילדים ימשיכו את לימודיהם החרדיים בבית הספר "בית יעקב", ואילו העותר, האב, ביקש להעבירם לבית ספר ממלכתי-דתי. לאחר גירושיהם של בני הזוג, ביקשה האם מבית הדין הרבני האזורי בירושלים להכריע בחינוך הבנות, ואילו האב העביר את העניין לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בית הדין הרבני טען לסמכות על סמך דיונים קודמים בהליכי הגירושין של בני הזוג, אך עורך דינו של העותר ערער על כך וטען כי לבית הדין אין סמכות מאחר שהעותר התנגד באופן עקבי למעורבות בית הדין הרבני בענייני חינוך לאורך כל ההליך. בית המשפט העליון קיבל את העתירה בקובעו כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בנושא החינוך מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. בית המשפט העליון קבע כי החינוך אינו נופל באופן טבעי לגדר הליכי גירושין והדגיש כי לבית הדין אין סמכות מקורית או נמשכת. היא ציינה כי הסכם הגירושין איפשר במפורש לכל אחד מהצדדים להביא סכסוכים חינוכיים בפני בית משפט מוסמך, תוך שלילת כל הסכמה משתמעת לסמכות בית הדין הרבני. כתוצאה מכך, האחריות להחליט על חינוך הבנות נמסרה לבית המשפט לענייני משפחה, והעתירה ניתנה ללא הוצאות, תוך שהוא דוחק בבית המשפט לענייני משפחה להתייחס לעניין במהירות בשל שנת הלימודים הקרבה.