ע"א 182/54

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על בעלות על חלקת אדמה הסמוכה לכפר עין כרם, דרומית-מערבית לירושלים, ובפרט חלקה 45 בגוש 30163. שלושה תובעים תבעו תחילה את הקרקע: פאטמה ג'אבר מוחמד אבו לייה, מחמוד כליל ג'אבר (מחמוד ג'אבר) וזלמן דוד. תביעת התובע הראשון נדחתה מחוסר ראיות ולא הוגש עליה ערעור. שתי התביעות הנותרות, של מחמוד ג'אבר וזלמן דוד, התבססו שתיהן על החזקה ועיבוד הקרקע. מחמוד ג'אבר טען לחזקה מאז 1920, ואילו טענתו של זלמן דוד התבססה על רכישה לא רשומה ממחמוד ג'אבר. פקיד הצו דחה את שתי הטענות הללו, מה שהוביל לערעורים מאוחדים שנשמעו בבית המשפט. האפוטרופוס לנכסי נפקדים, המייצג את הנפקדים פאטמה ומחמוד ג'אבר, ערער על ההחלטה בנימוק שמחמוד ג'אבר לא מכר את הקרקע לזלמן דוד. הם טענו כי הראיות שהוצגו בפני פקיד הצו אינן קבילות וכי אין לקבל את הודאותיו של מחמוד ג'אבר, התומכות בטענתו של זלמן דוד, שכן לא ניתן לסתור אותן. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי הראיות אמינות וקבילות. סוגיה שנייה נגעה לרישום המקרקעין על שם מדינת ישראל, על בסיס פקודת הקרקעות (הסדרת זכות קניין). בית המשפט בחן את הדרישה להוכחת החזקה ועיבוד הקרקע במשך עשר שנים, כפי שנקבע בסעיף 54 לפקודה ובסעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. המערערים טענו כי מאחר שהמדינה לא הצטרפה לתביעה, די בהוכחת החזקה בלבד. עם זאת, בית המשפט קבע כי בקביעה הסופית של זכויות הקניין, יש להוכיח הן את החזקה והן את העיבוד, בין אם הממשלה חולקת על הטענות ובין אם לאו. בית המשפט הכיר בכך שנטל ההוכחה מופחת כאשר התובע אינו נתקל בהתנגדות מהותית, כמו במקרה זה. לפיכך, פסק הדין הוחזר לפקיד הצו כדי לאפשר הן לזלמן דוד והן לממשלה להציג ראיות נוספות בנוגע לעיבוד הקרקע. האפוטרופוס לנכסי נפקדים חויב לכסות את הוצאותיהם של היריבים האחרים, זלמן דוד, ויועץ המיעוטים לממשלת ישראל. הוצאותיהם של זלמן דוד והיועץ המשפטי לממשלה ייקבעו בהתאם לתוצאה הסופית.