תמ"ש 6547-08-20

תקציר

פסק דין זה דן בתביעת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. התביעה הוגשה על ידי תובע שחש ששמו הטוב הוכתם בשל מעשיו של הנתבע. ליבת טענת התובעת היא כי הנתבעת הודיעה למספר אנשים ומוסדות כי התובעת נדבקה בקורונה ומסכנת אחרים בכך שהיא ממשיכה לעבוד ולהפיץ את המחלה. הנתבע עשה זאת לכאורה ללא כל הוכחה ומתוך כוונת זדון, דבר שגרם לתובע נזק מיידי לעסקיו, שכן לקוחות ביטלו הזמנות. עם זאת, פסק הדין קובע אחרת. פסק הדין בוחן את ההגדרה המשפטית של לשון הרע ופרסום כפי שהותוותה בחוק ובפסיקה קודמת. מסקנתה היא כי רק הודעת הנתבע לצד שלישי, גב' נ.ב., יכולה להיחשב כפרסום ולפיכך לשון הרע. הפרסומים ב"חוצות העיר" לא נעשו על ידי הנתבעת אלא על ידי גב' נ.ב., ולכן לא ניתן להטיל על הנתבעת אחריות כלפיהם. השופט גם מטיל ספק בטענת התובע להפסדים כספיים, וקובע כי היה צריך להוכיח אותם עם אסמכתאות נאותות, שלא סופקו. השופט מציין כי האירוע התרחש בעיצומה של מגפת הקורונה, תקופה של פחד וחוסר ודאות, שככל הנראה השפיעו על מעשיו של הנאשם. היא מקבלת את גרסת הנאשם לאירועים ואת המניע מאחורי שיחת הטלפון לגב' נ.ב. כאמת. כמו כן, השופטת מדגישה כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שעדכנה את הנתבע במצבו הרפואי, דבר שיכול היה להבהיר את אי ההבנה. ככלל, השופטת קובעת כי מעשיו של הנתבע לא נועדו לפגוע בתובע ולא נעשו בחוסר תום לב. לפיכך, תביעת לשון הרע נדחית, והתובע חויב בהוצאות הנתבע בסך 20,000 ₪. ניתן לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים.