ב"ל 1002/00

תקציר

התובעת, אזרחית ישראלית, התגוררה בישראל עד שנישאה לתושב ירדני ועברה להתגורר בטול כרם שבגדה המערבית. התובעת חזרה לישראל בשנת 1995 והגישה בקשה לקצבת ילדים עבור ארבעת ילדיה שנולדו במהלך השנים. המוסד לביטוח לאומי אישר את התביעה עבור שלושת הקטינים אך לא העניק תשלום רטרואקטיבי עבור התקופה שקדמה לבקשה. התובע ערער על החלטה זו ארבע שנים לאחר מכן. המוסד טען כי התביעה קצובה בזמן ויש לדחות אותה משום שהוגשה מעבר למועד האחרון הקבוע בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. בית המשפט קבע כי חובת המוסד להודיע לתובעת על דחיית תביעתה בכתב לא קוימה ולכן לא ניתן למנות את תקופת ההתיישנות ממועד תשלום הקצבה הנוכחי. באשר לשיהוי בהגשת התביעה, קבע בית המשפט כי סביר להניח שהתובעת ידעה על קצבאות הילדים בישראל, והיא לא התעכבה במודע בהגשת תביעתה. עם זאת, העילות לזכאות לקצבת ילדים לא עוגנו אך ורק באירועים שבאו לידי ביטוי במסמכים רשמיים, כנדרש בתקדים. לפיכך, נדחתה התביעה לתקופה רטרואקטיבית של שבע שנים. בית המשפט בחן את שיקול הדעת המופעל על ידי המכון ושקל את מדיניות אישור התביעות לתקופה רטרואקטיבית של שלוש שנים במקרים דומים, את מטרת החקיקה ואת הנטל הכספי המשמעותי על תקציב המכון. היא הגיעה למסקנה כי החלטת המכון לדחות את התביעה לכל התקופה הרטרואקטיבית הייתה בלתי סבירה. בית המשפט הורה למוסד לשלם לתובעת קצבת ילדים לתקופה רטרואקטיבית של שלוש שנים עבור כל ארבעת הילדים ופיצוי בגין פיגור בתשלום לפי החוק הקודם.