ת"א 20736-09-21

תקציר

השופט במקרה זה קבע כי יש לדחות את תביעת התובעים מחמת התיישנות. התובעים טענו כי רכשו זכויות בדירה בשנת 1955 וכי הסכם הרכישה כלל זכות להארכת חוזה השכירות ל-999 שנים. עם זאת, תקופת החכירה שנרשמה לטובתם הסתיימה בשנת 1977 ולא הוארכה על ידי הנתבעים. התובעים הגישו תביעה לסעד הצהרתי בשנת 2021, למעלה מ-40 שנה לאחר מכן, בדרישה לרשום את זכויותיהם במקרקעין. השופט קבע כי עילת התביעה קמה או בשנת 1977, עת פג תוקפו של חוזה השכירות, או לכל המאוחר בשנת 1995, כאשר הנתבעים שללו במפורש את זכותם של התובעים להאריך את חוזה השכירות ודרשו את פינוי הדירה. כך או כך, חלפו למעלה מ-25 שנים מאז קמה עילת התביעה, ולפיכך התביעה התיישנה. השופטת שקלה טענות שונות של התובעים מדוע אין להחיל את תקופת ההתיישנות, ובהן כי הנתבעים הודו בזכותם של התובעים להארכת חוזה השכירות, כי התקיימו יחסי אמון קונסטרוקטיביים בין הצדדים וכי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב. עם זאת, השופט דחה כל אחת מהטענות הללו. השופטת גם דחתה את בקשת התובעים לתקן את כתב התביעה ולהוסיף סעד הצהרתי חדש, שכן הוא נעשה מאוחר מדי בהליך והיה גורם נזק בלתי מידתי לנתבעים. בהתאם לכך, קבעה השופטת כי יש לדחות את תביעת התובעים מחמת התיישנות והורתה לתובעים לשלם הוצאות בסך 15,000 ₪ לנתבעים.