תע"א 6881/09

תקציר

המחלוקת נסובה סביב העסקתו של התובע אצל הנתבעת, כאשר מספר סוגיות מרכזיות צריכות להיקבע. ראשית, מועד תחילת עבודתה של התובעת שנוי במחלוקת, כאשר התובעת טוענת כי הוא היה 15.4.08 והנתבעת טוענת כי היה זה ביום 1.7.2008. בשל הימנעותו של הנתבע מלהביא ראיות למועד התחילה, מקבל בית המשפט את טענת התובע. שנית, הנסיבות סביב סיום ההעסקה שנויות במחלוקת. גרסתו של התובע לא הייתה עקבית, בתחילה טען כי פוטר ללא הודעה מוקדמת, ולאחר מכן הצהיר כי העסקתו הסתיימה לאחר שהנתבעת איימה עליו. הנתבעת, לעומת זאת, הכחישה כי פיטרה את התובעת. בית המשפט מוצא את עדותו של התובע בלתי אמינה, מה שמוביל לדחיית תביעותיו לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. שלישית, התובע תבע שכר שלא שולם עבורו עבור הזמן שבין הודעת הפיטורים הנטענת לבין הפיטורים בפועל. אולם, מאחר שהתובע לא הוכיח טענה זו, והנתבע הכחיש אותה, דוחה בית המשפט טענה זו. רביעית, התובע תבע גמול שעות נוספות, בטענה שהוא עובד 14-16 שעות ביום. הנאשם לא ניהל רישומים מדויקים, ובית המשפט רואה בו אחראי לאי מילוי תפקידיו הרשמיים. מאחר ששעות העבודה הספציפיות של התובע לא הוכחו, בית הדין פוסק לו גמול שעות נוספות עבור 60 שעות חודשיות, המחושבות בשיעורים המתאימים. חמישית, התובע עתר להפרשי שכר מינימום, אך מאחר ששכרו החודשי חרג מהמינימום וכבר נפסק לו גמול שעות נוספות, תביעתו נדחית. שישית, אין חולק כי התובע לא קיבל דמי הבראה, ומאחר שהשלים מעל שנת עבודה, הוא זכאי לתשלום עבור שישה ימים בשיעור של 331 ₪ ליום. שביעית, התובעת ביקשה דמי חגים, אך הנתבעת סירבה, בנימוק של משכורתה החודשית של התובעת. מאחר שלא הוכח ניכוי עבור חגים, בית המשפט דוחה את טענת התובע. שמינית, התובעת טענה לימי חופשה ללא תשלום, דבר שהנתבעת לא הפריך, מה שהוביל את בית המשפט לפסוק 1,866 ₪ עבור 14 ימים ללא תשלום. לבסוף, הנתבע טען לקיזוז הלוואות שנתן לכאורה לתובע, אך לא הביא ראיות מספיקות, מה שהוביל את בית המשפט לדחות טענה זו. בסיכומו של דבר, הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 47,287 ₪ בגין גמול שעות נוספות, דמי הבראה ופדיון חופשה, בצירוף ריבית והוצאות משפט.