ת"א 1033/98

תקציר

התובעת, רשות מקומית, תבעה את הנתבע לתשלום ארנונה כללית בגין קרקע חקלאית שהוחזקה על ידו בתחום שיפוטה בשנים 1995 ו-1996. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה משום שהתובע לא הודיע לו על זכותו להתנגד למיסים, כי העלאת המס אינה חוקית, כי צו הארנונה מפלה לרעה מי שאינם תושבי המועצה וכי התובע אינו מספק לו שירותים כנגד הארנונה שהוא משלם. עוד טען כי חיובי הארנונה אינם סבירים, וביקש לשלם את תעריף המינימום כפי שנקבע בתקנות. התובעת, לעומת זאת, טענה כי לא סופק לנתבעת אמצעי תשלום כדין, אך הדבר לא מנע ממנה לנקוט בהליכים משפטיים, וכי המסים הועלו כדין. באשר לטענת חוסר התחשבות, קבע בית המשפט כי ארנונה היא תשלום המוטל בכפייה על ידי רשות ציבורית ללא תמורה ישירה, וכי די במכלול השירותים שסיפק התובע לנתבעת כדי לחייבו בארנונה. עוד קבע בית המשפט כי שיעורי המס סבירים וכי סיווג שטחי המרעה בצו הארנונה משנת 1996 שונה שלא כדין. הנתבע טען גם להפליה פסולה בצו ארנונה, אך בית המשפט לא הצליח לקבוע האם מדובר בהפליה פסולה מחוסר ראיות, ודחה טענה זו. לבסוף פסק בית המשפט לטובת התובעת, וחייב את הנתבעת לשלם 12,425 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.