עת"מ 49593-01-17

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה המערערת על החלטת ועדת הערר בעניין היתר בנייה. העותר טען כי החלטת הוועדה פגעה באינטרס ההסתמכות שלו על היתר שניתן לו בשנת 1994, אך בית המשפט קבע אחרת. פסק הדין מדגיש את תפקידם המצומצם של בתי המשפט בהתערבות בהחלטות תכנוניות, אותן מוטב להשאיר לגופי התכנון הרלוונטיים. מצופה מגופים אלה לפעול בסבירות ובמסגרת שיקול דעתם, ובית המשפט לא יתערב אלא אם קיימת עילה ברורה לכך, כגון חריגה מסמכות או חוסר תום לב. במקרה דנן, החלטת ועדת הערר להותיר את הגבולות כפי שהיו בשנת 1994 נמצאה סבירה, שכן היא שמרה על אינטרס ההסתמכות של העותר. כמו כן, החלטת הוועדה לא קבעה את זכויות הקניין והותנתה בפסיקה סופית של בית המשפט. מאחר שהעותר סטה מההיתר המקורי במהלך הבנייה, קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה לא פגעה בזכויותיו. פסק הדין מתייחס גם להוראת הוועדה להריסת תוספות מסוימות שנעשו ללא היתר, ומציין כי הן סומנו להריסה בשל היותן בלתי חוקיות, והדבר לא ישתנה עד להחלטה סופית בדבר הזכויות הקנייניות של הצדדים המעורבים. לבסוף חויב העותר בהוצאות המשפט של המשיבים.