בש"פ 5309/24

תקציר

בפסק הדין מיום 4.7.2024 נדחתה בקשת רשות הערעור לאחר שיקול דעת מעמיק. בפסק הדין הודגש כי אמת המידה למתן רשות ערעור היא מצמצמת למדי, ושמורה בדרך כלל למקרים חריגים שבהם מעורבים שאלות משפטיות משמעותיות בעלות חשיבות עקרונית או ציבורית החורגות מאינטרסים פרטיים או בנסיבות מיוחדות שבהן נדרשת התערבות למניעת עיוות דין חמור או נסיבות חריגות אחרות, כאמור במשפט האזרחי הישראלי (5198/24 אלמו נ' מדינת ישראל). הבקשה הנדונה לא הציגה שאלה משפטית כה עקרונית, שכן היא התבססה על פרטי המקרה ולא על עיקרון משפטי רחב יותר. למרות זאת, נדונו שני היבטים חשובים. ראשית, צוין כי על אף שבתי המשפט המטפלים בתיקי מעצר אינם נדרשים בדרך כלל להעריך את מהימנותם של עדים או את משקלן של עדויות, ייתכן שבית המשפט יצטרך לשקול היבטים אלה אם קיימות סתירות מהותיות וברורות בראיות, בהתאם למשפט האזרחי הישראלי (פ"ד נ' מדינת ישראל). עמדה זו עומדת בניגוד לאמירה נחרצת לכאורה בפסק דינו של בית משפט קמא. שנית, האפשרות של ריסון אלקטרוני כחלופה למעצר נותרה בת קיימא. בעוד שבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, היה שונה מבית משפט השלום באשר לתשתית הראייתית, לא היה מקום לשקול מחדש "גלגול שלישי" של התערבות. הודגש הצורך לערוך תסקיר מעצר בטרם מחליטים על מעצר מלא, תוך הדגשת חשיבותו כנדבך נוסף בקבלת החלטה מושכלת האם חלופות מעצר מספיקות, כפי שנדון בש"פ 267/11 מדינת ישראל נ' ברמוחה. בסופו של דבר, על סמך שיקולים אלה, הבקשה נדחתה.