ת"א 56351-12-20

תקציר

התובעת, שהיה לה חשבון עסקי בבנק הנתבע, טענה כי הבנק הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליה בכך שפעל כלפיה באופן בלתי סביר ושרירותי. התובעת העלתה טענות רבות כנגד התנהלות הבנק כלפיה, לרבות סירוב הבנק להגדיל את מסגרת האשראי שלה, להפחית אותה באופן חד צדדי ולהעמיד לה ערבויות בנקאיות. עוד טענה התובעת כי הבנק הטעה אותה וניצל את מצוקתה בכך שדרש ממנה לחתום על שעבוד שוטף כללי ועל ידי קביעת שווי הכלים והציוד ששועבדו כבטוחה באופן שרירותי. בית המשפט בחן כל אחת מטענותיה של התובעת ומצא כי לא הוכיחה כל אשם מצד הבנק. נמצא כי פעולות הבנק היו במסגרת שיקול הדעת שהוקנה לו כמוסד פיננסי, והתובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה. בנוסף, חלק מתביעות התובע נדחו מחמת התיישנות, שכן הן הוגשו למעלה משבע שנים לאחר שקמו עילות התביעה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח נזקים כלשהם שנבעו מהתנהלות הבנק. חוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה מטעם התובעת התבססה על הנחות ולא נתמכה בראיות מספיקות. משכך, דחה בית המשפט את תביעתה של התובעת במלואה והורה לה לשלם לבנק הוצאות משפט מתונות ושכר טרחת עורך דין בסך 85,000 ₪.