ע"ע 19419-12-12

תקציר

בית הדין האזורי אישר את בקשתו של עובד להגיש תובענה ייצוגית נגד חברתו, אשר ניכתה לכאורה שלא כדין משכרו דמי פיקדון ציוד, בשם כל העובדים מהם בוצעו ניכויים אלה במשך תקופה של שבע שנים. החברה ערערה על החלטה זו וטענה כי העובד הסכים לניכויים וכי בית הדין האזורי לא התחשב בכך שהעובד לא פנה לחברה או לארגון העובדים טרם הגשת תביעתו. בית הדין שלערעור לא מצא עילה להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי קיימת אפשרות סבירה להכריע בתביעה לטובת העובד, וכי העובד לא הסכים לניכויים. עם זאת, בית הדין מתח ביקורת על טיפולו של בית הדין האזורי בנושא, שלא שקל את ההשלכות של אי יצירת קשר של העובד עם החברה וארגון העובדים טרם הגשת תביעתו. בית הדין בחן גם האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר לפתרון הסכסוך, כנדרש בחוק, ומצא כי הנסיבות השתנו באופן משמעותי מאז החלטת בית הדין האזורי, עם הנהגת ארגון עובדים חדש ופעולות אכיפה להשבת פיקדון הציוד לעובדים. מאחר ששינויים אלה חלו לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, לא היו בידי ערכאת הערעור הכלים להכריע במחלוקות עובדתיות ולקבוע את יעילותה והוגנותה של התובענה הייצוגית. לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע האם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר לפתרון הסכסוך, בהתבסס על הטענות והראיות שהציגו הצדדים. כן הונחה בית הדין האזורי לקבוע את ההליכים שעליו לנקוט בקבלת החלטה זו. פסק הדין גם התווה עקרונות לבחינת תחולתו של חסם סטטוטורי להגשת תובענה ייצוגית במקרים בהם מדובר בארגון עובדים, והדגיש את העדפת התביעה הקיבוצית על פני התובענה הייצוגית במקומות עבודה מאורגנים.