עש"מ 5/80

תקציר

הכרעת הדין בתיק זה סובבת סביב עובד ציבור שהורשע פעמיים בבית המשפט המחוזי בעבירות גניבה הקשורות לתפקידו כסבל בנתב"ג. בעקבות הרשעתו נפתח נגדו הליך משמעתי בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה לפי סעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), המאפשר נקיטת הליכים משמעתיים נגד עובדי מדינה שהורשעו בעבירות של קלון. עם זאת, בית הדין המשמעתי התכנס כאשר הרשעותיו של המערער עדיין נתונות לערעור בבית המשפט העליון. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין לערעורים, הייתה האם לבית הדין המשמעתי יש סמכות לדון בתיק לפני שההרשעות הפליליות הן סופיות. בית המשפט העליון קבע כי אמנם המחוקק לא קבע במפורש כי על ההרשעה להיות סופית, אך הכוונה מאחורי החוק אכן הייתה שפסק הדין יהיה חלוט. עם זאת, בית הדין קבע כי העובדה שהדיון המשמעתי החל לפני פסק הדין הסופי אינה הופכת אותו לבטל. בנוסף, מאחר שערעוריו של המערער על הרשעתו נדחו בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא נגרם עיוות דין. גם הטענה השנייה בדבר חומרת העונש נדחתה, כאשר בית הדין אישר את החלטת בית הדין למשמעת לפטר את המערער משירות ולפסול אותו לצמיתות. בית המשפט הכיר בחומרת העונש, שכלל עונש מאסר משמעותי וקנס גבוה, אך הדגיש את חומרת העבירות, ובפרט גניבת יהלומים בשווי עשרות אלפי דולרים. בית הדין הזדהה אמנם עם נסיבותיו המשפחתיות של המערער, אך הדגיש כי אמצעי המשמעת ראויים בהתחשב בחומרת העבירות. לפיכך, הערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי נדחה במלואו.