בג"צ 2222/99

תקציר

במקרה דנן, ביקשה העותרת (האישה) לבטל את החלטות בתי הדין הרבניים בעניין חלוקת הרכוש עם בעלה לשעבר, בטענה כי הן מתעלמות מהעקרונות המשפטיים שנקבעו בבג"ץ 1000/92 (הלכת בבלי). בית המשפט העליון קבע כי יש לכבד את דיני שיתוף הנכסים בין בני זוג, חלק מהמשפט האזרחי, גם בבתי הדין הרבניים, ולהבטיח שוויון בין בני זוג. העותרת טענה כי בתי הדין הרבניים ביססו את חלוקת הרכוש שלהם אך ורק על רישום הבעלות, מבלי להתחשב בחזקת השוויון שנקבעה על ידי ברית זוגיות ממושכת ומאמצים משותפים. בג"ץ הכיר בכך שבתי הדין הרבניים חרגו מהדין האזרחי המחייב, התעלמו מעקרונות השיתוף בנכסים וביססו את פסיקתם במידה רבה על מעמד הרישום, דבר שפגע בזכות הקניין של העותר. בג"ץ קבע כי פסקי דין כאלה מנוגדים למסגרת המשפט האזרחי המהותי ואינם מוצדקים, גם לא במשפט העברי, כאשר ההקשר המשפטי מחייב שוויון והכרה בשותפות. בעקבות זאת, ביטל בג"ץ את החלטות בתי הדין הרבניים והורה על בחינה מחודשת של חלוקת הרכוש על בסיס עקרונות שיתוף הנכסים, תוך מתן אפשרות לצדדים להציג ראיות נוספות. בית המשפט דחה גם את טענות הבעל בדבר תקדימים פרוצדורליים והלגיטימיות של "פסק פשרה" המשמש את בתי הדין הרבניים, והדגיש כי אין בכלים פרוצדורליים כדי לפגוע בזכויות משפטיות מהותיות. פסק הדין הדגיש את חשיבותה של האחדות הנורמטיבית ביישום עקרונות אזרחיים על פני מערכות משפט למניעת תוצאות בלתי שוויוניות. עוד הוצע כי בני הזוג עשויים להפיק תועלת ממשא ומתן על הסדר מוסכם על שני הצדדים כדי לסיים את הסכסוך הרכושי בצורה ידידותית יותר.