ב"ל 12931-09-16

תקציר

התובע, מר ש.א., הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלום בגין פגיעה בעבודה שאירעה ביום 24.11.2013. האירוע המדובר התרחש בעת שמר ש.א. היה לכאורה בדרכו לעבודה והסתיים בפציעה בקרסולו וברגלו. עם זאת, הנתבעת דחתה את תביעתו של מר ש.א. תוך שהיא מצטטת את סעיפים 79 ו-378(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הקובעים כי הוראות המכון בנוגע לתאונות עבודה אינן חלות על מי שאינם תושבי שטחים ועוברים תאונות במהלך נסיעה לעבודה או ממנה מחוץ לישראל. מר ס.א., תושב השטחים, פנה לראשונה לטיפול רפואי בגין פציעתו ב-6 בינואר 2014, ולאחר מכן הגיש תביעה לפיצויים באוגוסט 2014, אשר נדחתה על ידי הנתבע בספטמבר 2015. התיק הגיע לבית המשפט, ושני הצדדים הציגו את טיעוניהם. התובע טען כי הם עברו תאונת עבודה בתוך ישראל, במעבר שער אפרים, הנשלט על ידי כוחות צבא ישראליים. מנגד, טען הנתבע כי התאונה אירעה בצדו הפלסטיני של המעבר והציג סתירות וחוסר עקביות בטענותיו של מר ש.א. בית המשפט בחן את הראיות והעדויות שהוצגו והגיע למסקנה כי התובע לא הצליח להוכיח כי התאונה הנטענת התרחשה בשטח ישראל. הם הצביעו על כך שהרשומות הרפואיות מיום 6.1.2014 – האזכור הראשון של האירוע – אינן תואמות את תצהירו של מר ש.א. וכי היו כמה סתירות בעדותו. בנוסף, מר ס.א. לא הציג ראיות מסוימות, כגון מסמכים רפואיים מביקורו לכאורה בבית חולים בטול כרם והתאריך בו הודיע למעסיקו על התאונה. ככלל, בית הדין לא השתכנע כי מר ש.א. אכן עבר תאונת עבודה בישראל. לפיכך, הם דחו את תביעתו, מבלי להורות על הוצאות, והעניקו לו זכות ערעור בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.