תמ"ש 16981/96

תקציר

פסק הדין דן בסמכות השיפוט בתביעת אישה למזונות מבעלה. התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט לענייני משפחה, אך השופט קבע כי לבית הדין הרבני יש סמכות בעניין. האישה הגישה תחילה תביעה על חלק מסוים בדירתם המשותפת בבית הדין הרבני, ולאחר מכן תביעה למזונות זמניים בבית המשפט לענייני משפחה. הבעל הגיש בעבר תביעת גירושין בבית הדין הרבני וחייב את מזונות האישה בתביעה זו. שופט בית המשפט לענייני משפחה קבע כי שתי התביעות של האישה, שהוגשו לערכאות שונות, מהוות ניצול לרעה של הליכי משפט וניסיון חסר תום לב להשפיע על בחירת בית המשפט בעל הסמכות. כמו כן, פירטה השופטת את הסוגים השונים של תביעות מזונות ואת "אבותיהם", או הצידוקיהם, במשפט הישראלי. בהדגישו כי אין לעודד את "מרוץ הכוחות" בין הערכאות, קבע השופט כי מאחר שהאישה הגישה תביעת מידור בבית הדין הרבני – הנחשבת לתביעת מזונות – עליה להתדיין גם בתביעות המזונות האחרות שלה שם. הקביעה כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין מזונות האישה התבססה על הקביעה כי תביעת הגירושין של הבעל, וחיוב המזונות שלו כלפיה, היו כנות, וכי תביעתה הנגדית של האישה לחלוקת הדירה כרכה גם את נושא המזונות בבית הדין הרבני. עוד ציינה השופטת כי סדרי הדין החדשים בבתי הדין הרבניים, המחייבים תביעות מזונות מפורטות יותר, משפיעים על המבחנים לקביעת כנות דמי המזונות הכרוכים בתביעת גירושין. בסופו של דבר, שופט בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המזונות של האישה, שהוגשה לבית משפט זה, והורה לה לשלם את הוצאות המשפט של הבעל.