ע"א 485/70

תקציר

עניינה של אלמנה, המערערת, שהמשיכה להתגורר בדירה שבבעלות בעלה המנוח. מנהל העיזבון של בעלה המנוח פנה לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע את תנאי השכירות של הדירה. המערערת טענה כי היא דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר ויש לחייבה בתשלום דמי השכירות הראויים רק עבור דירה מוגנת. עם זאת, השופט פסק נגדה, קבע כי חוזה השכירות אינו מוגן וקבע את חוזה השכירות על 200 לירות לחודש, עם פטור משכר דירה לחצי שנה לאחר מות בעלה. האלמנה ערערה על החלטה זו וטענה כי יש לסווג אותה כדיירת מוגנת. בית המשפט העליון דחה את טענתה והסביר כי החוקים הרלוונטיים – סעיפים 16(א) ו-30 לחוק הגנת הדייר – אינם חלים על מצבה. בית המשפט פירש את חוק הגנת הדייר בצמצום, שכן הוא פוגע בזכויות קניין. עוד הובהר כי סעיף 30 לחוק זה אינו יוצר חוזה שכירות מוגן בהיעדר קשר חוזי קודם. בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי חוזה השכירות של המערערת אינו מוגן. על פי סעיפים 115 ו-108 לחוק הירושה, לאלמנה יש זכות להתגורר בדירה במשך שישה חודשים ללא דמי שכירות, ולתקופה שלאחריה דמי השכירות נקבעים על ידי בית המשפט. בניגוד לחוזה המוגן, זכות זו אינה מותנית במשך הנישואין או המגורים המשותפים, אלא פוקעת עם מות האלמנה. למרות שזכותה של האלמנה לסעיף נובעת מהדין העברי, חוק הירושה מעניק לה הטבות נוספות ומבטיח שמצבה לא יורע. בית המשפט נתן תוקף גם לסכום דמי השכירות ולמועד שבו הוא ישולם, והסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי. השופטים, ממלא מקום הנשיא זוסמן, השופט לנדוי והשופט כהן, דחו פה אחד את הערעור, תוך שהם מדגישים כי מצבו של המערער לא הידרדר וכי קביעת דמי השכירות סבירה. המערער חויב לשלם לכל אחד משני המשיבים סך של 500 לירות הוצאות ערעור.