ת"א 11833-05-19

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ואחרים, בדרישה לאכוף התחייבות/הבטחה שלטונית לכאורה להתקשר בהסכם חליפין או בהסכם חכירה לגבי חלקת קרקע מסוימת. התובע טען כי פעל תוך הסתמכות על התנהלות הנתבעים והוציא סכומי כסף ניכרים לרכישת זכויות בקרקע ולבנייה עליה. הנתבעים הכחישו את קיומה של כל התחייבות או הבטחה כאמור. בניתוח מפורט מצא בית המשפט כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים. נקבע כי אף שהרמ"י גילתה עניין בחלקה, כל הסכם כפוף לאישור הנהלת רמ"י, שמעולם לא ניתן בשל פערי שיקולים משמעותיים. עוד ציין בית המשפט כי בא כוח התובעת היה מודע לכך שחוזה ללא אישור הנהלת רמ"י יהיה מסוכן. בנוסף, בית המשפט בחן את המו"מ בנוגע לחוזה חכירה ומצא כי רכישת המקרקעין על ידי התובעת הייתה לצורך קידום עסקת חליפין ולא התקשרות בחכירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הטענה העיקרית חסרת שחר ודחה אותה. התובע חויב לשלם למנהל מקרקעי ישראל הוצאות בסך 20,000 ₪. התביעה שכנגד, שהוגשה על ידי רמ"י, דרשה מהתובע ומנתבעים אחרים דמי שימוש ראויים בגין תפיסת מקרקעי רמ"י ללא רשות. בית המשפט שקל את תקופת ההתיישנות וקבע כי תביעת רשות מקרקעי ישראל לדמי שימוש לפני יולי 2012 התיישנה. באשר לגובה דמי השימוש, בית המשפט כלל את מגרש 78/5 באזור הסגת הגבול, שכן רשות מקרקעי ישראל מנועה מלהשתמש או לשווק מגרש זה בשל הפלישה. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת רמ"י כי יש להטיל על כל הנתבעים שכנגד, ביחד ולחוד, אחריות לדמי השימוש. היה צורך להוכיח את חזקתו של כל נאשם שכנגד ואת השטח המוחזק על ידם בנפרד. בית המשפט מצא כי מינהל מקרקעי ישראל לא הביא ראיות מספיקות כדי לחייב את ילדי התובעת, והתביעה נגדם נדחתה. רק התובעת (הנתבעת שכנגד מס' 1) חויבה בתשלום דמי שימוש בגין כל שטח הסגת הגבול. בית המשפט הורה למומחה להגיש חוות דעת מתוקנת לגבי דמי השימוש המתאימים, לרבות שיעור דמי הפיתוח והערכת שווי הבנייה. חוות הדעת המתוקנת תתייחס לתקופות המוזכרות בחוות הדעת הראשונה ולתקופה שמיולי 2012 ועד היום. עלויות תיקון חוות הדעת יישאו באופן שווה על הצדדים.