עב"ל 3592-07-12

תקציר

התובע, שהיה המערער במקרה זה, ערער על החלטת בית הדין האזורי וטען כי שגה בקביעת ציר הזמן של האירועים שהובילו לאוטם שריר הלב שלו. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין טענה בעבודה לבין התקף הלב, מסקנה המבוססת על חוות הדעת הרפואית של המומחה שניתנה לבית המשפט. המערער טען, כי בית המשפט אימץ תשתית עובדתית שגויה, ובפרט באשר לעיתוי כאבו, אשר לטענתו הופיע זמן קצר לאחר הטיעון. עם זאת, בית הדין לעבודה דחה את הערעור. בית המשפט הבהיר כי בית המשפט המחוזי נמנע במתכוון מלקבוע את העיתוי המדויק של הופעת הכאב וכי חוות דעתו של המומחה התבססה על המסמכים הרפואיים הקיימים. מסמכים אלה, שהיו חלק מהאנמנזה הרפואית של המערער, תיעדו את הופעת הכאב סמוך לשעה 8:00 בבוקר, דבר שבית המשפט ראה בו תיאור אמין יותר מטענות המערער. בית המשפט התייחס גם לטענת המערער בדבר פרשנות המונח "לאחר מאמץ", והגיע למסקנה כי עיתוי המאמץ אינו מהותי, שכן הרישומים הרפואיים מצביעים על כך שהכאב הופיע זמן קצר לאחר המאמץ. בית הדין לעבודה הסכים עם החלטת בית הדין האזורי ולא מצא עילה להתערב, ובכך דחה את הערעור ואישר את פסק הדין הקודם. החלטה זו התקבלה בהסכמת הצדדים וניתנה בהעדרם.