סע"ש 36375-11-23

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **פסק דין חלקי – בית הדין האזורי לעבודה תל אביב, סע"ש 36375-11-23, 04 בספטמבר 2025** **רקע עובדתי:** התובע, אבישל פדלון, עובד בעיריית רמת השרון (הנתבעת 1) משנת 2006. הנתבעת 2, ליליה מאלישייב, מכהנת כמנהלת אגף תשתיות בעירייה ושימשה כמנהלת הישירה של התובע. התביעה הוגשה נגד שתיהן בעילות של לשון הרע והתעמרות. **ההליכים בפני בית הדין:** הנתבעת 2 הגישה שתי בקשות עיקריות: 1. **בקשה להכרה בחסינות עובדת ציבור:** לטענתה, המעשים המיוחסים לה נעשו במסגרת מילוי תפקידה, ולכן יש לדחות את התביעה נגדה ולהכיר באחריותה של העירייה (הנתבעת 1) להיכנס בנעליה. בקשה זו נתמכה על ידי העירייה, אשר צירפה חוות דעת של היועץ המשפטי שלה. 2. **בקשה לסילוק על הסף של עילת ההתעמרות:** נגד הנתבעת 2, בטענה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בעילה זו, שכן הנתבעת 2 אינה מעסיקתו של התובע, וכן מחוסר עילה. **התמודדות בית הדין עם בקשות הנתבעת 2:** **א. הכרה בחסינות הנתבעת 2 (סעיפים 8-14 לפסק הדין):** * **המסגרת החוקית:** בית הדין התבסס על סעיפים 7, 7א, 7ב, ו-7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) התשס"ו-2006. סעיפים אלו קובעים חסינות לעובדי ציבור מפני תביעות נזיקיות בגין מעשים שנעשו תוך כדי מילוי תפקידם, למעט במקרים של כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לגרימתו. החסינות אינה גורעת מאחריותה של הרשות הציבורית, והרשות יכולה לבקש כי בית המשפט יקבע קיומה של חסינות, ובכך תידחה התביעה נגד העובד והרשות תיכנס בנעליו. * **יישום במקרה הנדון:** * **הצטרפות העירייה לבקשה:** בית הדין הדגיש כי למרות שהבקשה הוגשה טכנית על ידי הנתבעת 2, הרי שהעירייה הצטרפה באופן מהותי לבקשה, כפי שבא לידי ביטוי באישור היועץ המשפטי שלה. הדבר נובע גם מכך שהיועץ המשפטי של הרשות הציבורית מוסמך לאשר הגשת בקשה כזו. * **מילוי התפקיד:** בית הדין השתכנע, על בסיס תצהיר הנתבעת 2 ואישור היועץ המשפטי, כי פעולות הנתבעת 2 בוצעו במסגרת תפקידה ברשות ציבורית. בית הדין הדגיש כי אין זו עת לקבוע עמדה לגבי תקינות הפעולות הנטענות, אלא אך ורק לגבי קיומם של תנאי החסינות. * **הכרעה:** לאור האמור, ובהתחשב בכך שהתובע הסכים לבקשה (בתנאי שהעירייה תיכנס בנעלי הנתבעת 2), בית הדין קבע כי התביעה נגד הנתבעת 2 תידחה, והנתבעת 1 תיכנס בנעליה. * **עקרונות וחידושים:** * **פרשנות מהותית לעומת טכנית:** הדגש על ההצטרפות המהותית של העירייה לבקשה, גם אם לא תמיד פורמלית לחלוטין, מהווה פרשנות גמישה של הוראות החוק, במטרה לאפשר יישום יעיל של עקרון החסינות. * **מעמד היועץ המשפטי:** קביעת בית הדין שמחלקת היועץ המשפטי של הרשות מוסמכת לאשר הגשת בקשת חסינות, מהווה הבהרה חשובה לגבי סמכויותיו. * **הפרדה בין קביעת החסינות למהות התביעה:** בית הדין עמד על ההבחנה הברורה בין קביעה עקרונית כי התנהלות העובד חסוי, לבין בחינת מהות התנהלותו לגופה, סוגיה שתתברר בהליך העיקרי. **ב. דחיית טענת ההתעמרות כנגד הנתבעת 2 (סעיפים 15-22 לפסק הדין):** * **המסגרת החוקית – סמכות בית הדין לעבודה:** בית הדין בחן את סמכותו לדון בעילת ההתעמרות על פי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. נקבע כי סמכות זו הינה ייחודית ומתקיימת רק אם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: 1. **זהות הצדדים:** תובענה בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו. 2. **עילת התביעה:** יחסי עבודה. 3. **מקור הסעד:** אינו נובע מפקודת הנזיקין (למעט חריגים). * **יישום במקרה הנדון:** * **מבחן זהות הצדדים:** בית הדין הדגיש, בהתבסס על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה (עניין חכמון ופסקי דין נוספים), כי בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתובענה שעילתה התנכלות תעסוקתית שהוגשה על ידי עובד נגד עובד אחר (גם אם הוא ממונה עליו), שכן במקרה כזה, הנתבע אינו "מעסיק" של התובע. * **חוסר קיום יחסי העסקה:** בענייננו, אין חולק כי לא התקיימו יחסי העסקה ישירים בין התובע לנתבעת 2, וכי הנתבעת 2 אינה "חליפה" של הנתבעת 1. * **העדר סמכות עניינית:** לאור האמור, בית הדין קבע כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בעילת ההתעמרות כנגד הנתבעת 2. * **עקרונות וחידושים:** * **הגדרת סמכותו של בית הדין לעבודה:** פסק הדין מחדד באופן ברור את ההלכה הפסוקה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי בנוגע לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בעילות התעמרות. ההלכה היא כי בית הדין אינו מוסמך לדון בתביעה שהוגשה נגד עובד אחר, אלא רק נגד המעסיק. * **פרשנות מצמצמת של סעיף 24 לחוק:** בית הדין נקט בפרשנות מצמצמת של סעיף 24 לחוק, אשר מתמקדת במבחן זהות הצדדים כתנאי יסוד לקיום סמכות. * **הבחנה בין חסינות עובד ציבור לבין סמכות עניינית:** בית הדין עמד על כך שטענות התובע לעניין חסינות עובד ציבור אינן רלוונטיות לשאלת הסמכות העניינית לדון בעילת ההתעמרות. **השלכות ומשמעויות:** * **הגבלת אחריות אישית של עובדי ציבור:** פסק הדין מחזק את ההגנה על עובדי ציבור הממלאים תפקידם, על ידי קביעת חסינות במקרים המתאימים, והעברת האחריות הכספית לגוף הציבורי. הדבר עשוי לעודד עובדי ציבור לקבל החלטות ולהעניק שירותים ללא חשש מתביעות אישיות. * **הפרדה בין עילות התביעה:** פסק הדין מדגים את ההפרדה המשפטית בין עילות תביעה שונות. בעוד שעילת לשון הרע עשויה להיות נדונה במסגרת חסינות עובד ציבור, עילת ההתעמרות, בפרשנות הנוכחית, אינה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה כאשר היא מופנית כלפי עובד אחר. * **פער חקיקתי:** ההתמודדות עם עילת ההתעמרות, אשר טרם עוגנה בחקיקה באופן מפורש, ממחישה את האתגרים המשפטיים הנובעים מפערים בין פסיקה לחקיקה. **סיום:** בית הדין קיבל את בקשת הנתבעת 2 לסילוק על הסף של עילת ההתעמרות כנגדה. התביעה בעילות לשון הרע נגד הנתבעת 2 נדחתה, כאשר הנתבעת 1 תיכנס בנעליה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת 2, בסכום מופחת. **הערה:** ניתוח זה מתבסס אך ורק על המידע שסופק בפסק הדין.