ע"פ 201/79

תקציר

התיק עוסק בערעור על הרשעתו של פנחס הלמר בבית המשפט המחוזי בגניבה בידי אדם מוסמך, מרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע עבירות אלה. המערער טען, כי לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני האישומים, וכי כתב האישום לא הביא לידיעתו די הצורך את האישום החלופי של קשירת קשר המרמה, שעליו התבססה בסופו של דבר ההרשעה. עם זאת, בית המשפט קבע כי כתב האישום מרמז במידה מספקת על אישום זה, והיה על המערער להיות מודע לו. השאלה המרכזית הייתה האם מעשיו של המערער מהווים "מרמה" או "השפעה במרמה" כהגדרתם בסעיף 440 לחוק העונשין. השופטים התווכחו על הניואנסים של הגדרות אלה, כאשר השופט שמגר פירש אותן באופן שונה מהשופט כהן. לדברי השופט שמגר, מעשיו של המערער היוו תרמית, ואילו השופט כהן טען כי הגדרת המרמה מחייבת טענת מרמה עובדתית כוזבת, שלא הייתה קיימת במקרה זה. עם זאת, שני השופטים הסכימו כי קשירת הקשר של המערער לנצל את משאבי מעסיקו להפקת רווח אישי מהווה קשירת קשר להונות, גם ללא כוונת מרמה. השופט אשר הסכים עם נימוקיו של השופט כהן, והביא לדחיית הערעור פה אחד.