ע"א 1375/93

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון, חויב המערער לפצות את גרושתו בגין הוצאות שנגרמו באחזקת שתי בנותיהם שבע שנים לאחר הגירושין. הערעור ערער על צו זה, וטען כי השיהוי בהגשת התביעה מרמז על מחילה על פי הדין העברי, המניח באופן מסורתי כי אישה אינה תובעת מזונות עבר כמחווה לשלום נישואין, אלא אם נאמר במפורש אחרת. עם זאת, בית המשפט קבע כי עיקרון זה חל רק על נשים נשואות ולא גרושות, ובכך אישר את זכותה של האישה לשעבר להחזר. בנוסף, טען המערער כי יש לשלם מזונות רק ממועד התביעה ולא רטרואקטיבית. בית המשפט הפריך זאת ואמר כי כמו כל חוב, העילה קמה כאשר מתרחשות הוצאות. המערער הוסיף וטען כי חובתו לתמוך בבנות היא צדקה, וטען כי התרומות היו צריכות להתחלק עם האם. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי חובות לילדים בני שש עד חמש עשרה מעוגנות בתקנות משפטיות ולא רק בצדקה, בהתאם לתקנה של הרבנות הראשית לישראל משנת 1974. טענת המערער כי כספים שנשלחו ישירות לבנותיו צריכים לקזז את ההחזר נדחתה, שכן אלה לא שימשו לפרנסתן בבית. בסופו של דבר, אישר בית המשפט העליון את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ופסק כי המערערת תישא בהוצאות נוספות, ושני השופטים שטרסברג-כהן וטירקל הסכימו עם פסק דינה של השופטת טל, ובכך דחה למעשה את הערעור וביסס את צו השיפוי.