ת"א 10704-04-18

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה סובבת סביב זכותו של קיבוץ להתנות הקצאת דירה לחבריו בחתימה על הסכם אישי. הנתבעים טענו כי אין לחייב אותם לחתום על ההסכם האישי שכן הוא פוגע שלא כדין בזכויות הקניין שלהם ולא יידעו את חבריהם על ההשלכות. עם זאת, בית המשפט מצא כי הבנתם של הנתבעים את הליך השיוך הייתה מוטעית. הדין בדבר חלוקת רכוש בתוך קיבוץ שונה מהדין הנוגע להעברת זכויות קניין בשוק הפרטי. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין הקצאת דירה לבין העברת זכויות במקרקעין, כאשר הראשונה כרוכה בהעברת זכויות הקיבוץ בבית המגורים לחבריו. הדבר נתמך בתקנות התאחדות הדירות, המגדירות השתייכות כהליך של העברת זכויות בקיבוץ ולא כאמצעי להעברת זכויות קנייניות. כמו כן, תקנון הקיבוץ, החלטות האסיפה הכללית והחלטת מועצת מקרקעי ישראל 1528 מקנים כולם לקיבוץ זכות להקצות מגרשים ולהעביר זכויות בהתאם לתקנונותיו. הנתבעים, כחברי הקיבוץ, כבולים להחלטות אלה ולא ערערו עליהן כראוי. ההסכם האישי עליו דורש הקיבוץ לחתום על הנתבעים עולה בקנה אחד עם החלטות אלה ואינו פוגע בזכויותיהם. בית המשפט הגיע למסקנה כי הקיבוץ רשאי להתנות את הקצאת הדירה בחתימה על ההסכם האישי, ולכן מנהל מקרקעי ישראל אינו צריך להתקשר בהסכם שכירות עם הנתבעים בלעדיו. הנתבעים חויבו בהוצאות המשפט של הקיבוץ, בסך 10,000 ₪.