בש"פ 6282/09

תקציר

במקרה זה, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה אשר אסרה על המערער להחזיק רישיון נהיגה עד להליכים משפטיים. נגד המערער הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות ושיבוש הליכי משפט לאחר תאונה שגרמה למותו של הולך רגל. על פי החשד, הוא לא עצר את רכבו בזמן, פגע בהולך הרגל ולאחר מכן הטעה את המשטרה בכך שהכחיש מעורבות. בתחילה נשלל רישיונו מנהלית אך הוחזר לו, מה שהוביל לבקשה נוספת לפסילה עד למשפט. הן בית המשפט לתעבורה והן בית המשפט המחוזי מצאו ראיות לכאורה לאשמה, בנימוק שבלימה בזמן הייתה יכולה למנוע את האירוע. עברו התעבורתי של המערער, הכולל 37 עבירות קודמות, חיזק את חזקת מסוכנותו. בנוסף, מעשיו לאחר התאונה נתפסו כהוכחה נוספת לכך. בערעורו נטען כי בית המשפט לתעבורה נעדר סמכות והטיל ספק בקשר הסיבתי בין התאונה למוות. עוד טען כי בית משפט קמא לא שקל כראוי את השיהוי בהליכים ואת נסיבותיו האישיות. עם זאת, בית המשפט המחוזי אישר את סמכותו של בית המשפט לתעבורה, וקבע כי הראיות משמעותיות דיין כדי לתמוך בכתב האישום ולהצדיק את פסילת הרישיון, בציינו כי המערער אינו יכול לסתור את חזקת המסוכנות הסטטוטורית. העיכוב בפתיחת ההליכים נחשב מינימלי וגבר על חששות לשלום הציבור. בסופו של דבר, הצורך להגן על משתמשי הדרך והולכי הרגל הצדיק את השארת איסור הנהיגה למרות ההשלכות המשפחתיות והקרייריסטיות שלו.