רע"א 4067/18

תקציר

במקרה דנן, התייחס בית המשפט לסוגיית הסדר החוב לפי סעיף 19א לפקודה, המאפשר לחייב הצופה קשיים כלכליים להציע פשרה או הסדר עם נושים מבלי להיכנס לפשיטת רגל. השאלה המרכזית הייתה האם על כל חייב בהתחייבות משותפת ומספר התחייבויות להציע לשלם 30% מהחובות הלא מובטחים בנפרד, או שדי בהצעה קיבוצית העומדת ברף זה. המבקשים טענו כי יש להסתפק בהצעה משותפת שתבטיח לנושים לקבל 30% מהחובות, תוך התמקדות באינטרס הנושים ולא בהטלת דרישות פרטניות על כל חייב. בית המשפט הסכים לכך, ופירש את לשון החוק ומטרותיו כתומכות בהשקפה המגבירה את יעילותם והוגנותם של הליכי הסדר חוב. הם שמו דגש על שיקום החייבים וראו בגישת ההצעה הקיבוצית כעולה בקנה אחד הן עם כוונת המחוקק והן עם מסגרת חוק חדלות פירעון, הדוגלת בשיקום כלכלי ובחלוקת חובות שוויונית. יתר על כן, בית המשפט ציין כי היענות נוקשה להצעות של חייבים בודדים עלולה לפגוע באופן בלתי הוגן בהסדרים מועילים ובהגנה על הנושים. החלטה זו הושפעה מתקדימים ומהצורך להתאים פרשנויות לחקיקת חדלות פירעון מתפתחת המדגישה את שיקום החייבים ואת האינטרסים של הנושים. בסופו של דבר, הערעור התקבל, וחייב את המבקשים להציע פירעון משולב של לפחות 30% מחובותיהם הבלתי מובטחים, ובכך חיזק את הגישה הקיבוצית בהתמודדות עם חובות ביחד ולחוד.