ת"א 22456-11-10

תקציר

התיק סובב סביב נהג שהורשע בנהיגה ללא ביטוח תקף והתביעה האזרחית שבאה בעקבותיו בנוגע לחבות בפיצויים שהביאו הקורבנות. השאלה המרכזית היא האם קרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, זקוקה לאישור להציג ראיות הסותרות את פסק הדין הפלילי ואם כן, אם יש לאפשר להם לעשות כן. על פי סעיף 42א לפקודת הראיות, ממצאים ומסקנות מהרשעה במשפט פלילי יכולים לשמש כראיה במשפטים אזרחיים בתנאים מסוימים. התנאי הראשון, שהנאשם הורשע, מתקיים במקרה זה. השנייה, כי פסק הדין הפלילי הוא מכריע, מתקיימת אף היא, שכן ערעורו של הנהג אינו נוגע לכיסוי ביטוחי. התנאי השלישי דורש שאחד מבעלי הדין האזרחיים יהיה המורשע או יורשו. קרנית טוענת כי אין לראות בהם את יורשו של הנהג ולכן אינם דורשים אישור. אולם, בית המשפט מצדד בדעה הפוכה וקובע כי אחריותה של קרנית נובעת מאחריות הנהג ולכן חל עליה סעיף 42א. לאחר שקבע כי קרנית טעונה רשות, עובר בית המשפט לדון בשאלה האם יש לתת היתר כזה. תכליתו של סעיף 42א היא למנוע דיון כפול באותו עניין. במקרה זה, מאחר שההרשעה הפלילית התבססה על הודאת הנהג ולא בחנה ראיות מסוימות, מתן אפשרות לקרנית להציג את הראיות שלא נעשה בהן שימוש לא יסתור את תכלית הסעיף. יתר על כן, קרנית הציגה ראיות חיצוניות התומכות בטענתה כי יש להטיל אחריות על חברת הביטוח, ולא על קרנית, אשר אם היא נכונה, עלולה להוביל לתוצאה בלתי צודקת בעליל אם לא תילקח בחשבון. לכן, על מנת למנוע עיוות דין, בית המשפט פוסק לטובת קרנית ומאפשר להם להציג את הראיות הסותרות. החלטה זו היא ספציפית לנסיבות ואינה מהווה תקדים, המדגישה את הצורך בבחינה של כל מקרה לגופו.