ה"פ 260/06

תקציר

המבקשים, יחד עם לווה נוסף, נטלו ביוני 1997 הלוואה ל-25 שנה, בסך 700,000 ש"ח, מהבנק המשיב המובטחת במשכנתא. המבקשים פרעו את ההלוואה בספטמבר 2002, וניתנו נגדם פסקי דין. המבקשים טענו כי הבנק הפר את הסכם ההלוואה בכך שהעלה את הריבית מ-4.9% ל-5.5% שבעה חודשים לאחר מתן ההלוואה, והאריך את תקופת ההלוואה מ-300 חודשים ל-334 חודשים, תוך שמירה על אותו תשלום חודשי. הבנק הודה בהפרה אך טען כי תיקן את הבעיה בכך שזיכה את חשבונם של המבקשים בשנת 2001. בית המשפט מצא כי הבנק אכן הפר את ההסכם אך גם תיקן את ההפרה בכך שהחזיר למבקשים את הריבית שנגבתה יתר על המידה, וכי המבקשים היו מודעים להחזר זה בשנת 2001. זאת ועוד, המבקשים לא מסרו הודעת ביטול בתוך זמן סביר. לפיכך, טענת המבקשים כי הסכם ההלוואה בוטל אינה תקפה. עוד טענו המבקשים כי התנהלות הבנק מהווה הטעיה לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), אך בית המשפט מצא כי גם אם הדבר נכון, הודעת הביטול של המבקשים הגיעה מאוחר מדי, והטענה חסרת שחר. לבסוף, טען הבנק כי יש לדחות את התביעה על סמך פסקי דין קודמים שניתנו נגד המבקשים בקשר להלוואה, עליהם לא הגנו המבקשים. בית המשפט מצא כי אמנם הדבר נכון, אך אין צורך להסתמך על טענה זו משום שהתביעה ממילא נכשלת לגופה. אשר על כן, התביעה נדחית, והמבקשים נדרשים לשלם לבנק את הוצאות הבנק ושכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ש"ח בתוספת מע"מ.