בש"א 1657/03

תקציר

הבנק תבע שני נתבעים בגין הלוואה שנטלו ב-19 בספטמבר 2002, אותה לא הצליחו לפרוע במלואה. על פי תנאי ההלוואה, המפורטים בכתב ההתחייבות, רשאי הבנק לדרוש פירעון מיידי של יתרת החוב במספר מצבים, לרבות אי פירעון ההלוואה, מצוקה כלכלית והפסקת הפעילות העסקית. עם זאת, הנתבעים טענו כי החזירו את ההלוואה וכי טענת הבנק מהווה התנכלות וניצול לרעה של ההליך המשפטי. עוד טענו כי יכולתם להחזיר את ההלוואה נפגעה כאשר הבנק ביטל את כרטיסי האשראי שלהם ללא הודעה מוקדמת, מה שגרם להם לעמלות שהשפיעו על יתרת חשבונם. זאת ועוד, הנתבעים אפיינו את כתב ההתחייבות כחוזה אחיד עם תנאים מפלים, ובפרט סעיף 13, המקנה לבנק סמכות חד צדדית לבטל את ההלוואה ללא התייעצות. השופטת, לאחר ששקלה את טענות הצדדים, פסקה לטובת הנתבעים, בנימוק שהבנק לא פעל בתום לב בכך שלא החזיר את פיקדונות הנתבעים לחשבון ההלוואה ובמקום זאת השתמש בהם למטרות אחרות. יתר על כן, בית המשפט קיבל את הטענה כי פעולות הבנק, לרבות ביטול כרטיסי אשראי, פגעו ביכולתם של הנתבעים לפרוע את ההלוואה. עוד הסכימה השופטת כי כתב ההתחייבות מכיל תנאים מפלים, תוך הדגשת הצורך בביצוע חוזים בהתאם לרוח שיתוף הפעולה ולא רק לניסוח הטכני. כתוצאה מכך נענתה בקשת הנתבעים להגנה, והבנק חויב להגיש את תצהירו בתוך 30 יום, כאשר לנתבעים היו 30 יום לאחר מכן להגיש את תצהיריהם. השופט קבע גם את התנאים לעדות עדים וקבע כי הוצאות המשפט של הנאשמים, בסך 2,000 שקל, יהיו מותנות בתוצאות ההליך העיקרי.