בע"מ 3741/11

תקציר

מדובר בבקשה לחופשה לצורך ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישר את הכרזת בית המשפט לענייני משפחה כי שני קטינים כשירים לאימוץ לפי חוק אימוץ ילדים בשל חשד לחוסר כשירות הורית. המבקשים ערערו על הצהרה זו, טענו כי היא העריכה באופן שגוי את כשירותם ההורית וביקשו לבטל את החלטת האימוץ או לחילופין הסדר אימוץ פתוח. המשיב טען כי בתי המשפט שיקפו נאמנה את חוסר יכולתם של המבקשים לטפל בילדיהם. נתוני הרקע חושפים היסטוריה של הזנחה קשה וחוסר שיתוף פעולה עם רשויות הרווחה, שהובילו להוצאת הילדים מהוריהם ולהשמתם באומנה. בית המשפט לענייני משפחה הסתמך על עדויות נרחבות של עובדים סוציאליים שדיווחו על הזנחה מתמשכת ואי שינוי התנהגות למרות תמיכת הרווחה. חוות דעת מומחה איששה עוד יותר את חוסר המסוגלות ההורית. ערעורם של המבקשים התמקד בטיפול כושל לכאורה של בית המשפט המחוזי, לרבות התעלמות מטענותיהם והסתמכות יתר על תסקיר רווחה. בתי המשפט מצאו כי התקיימו התנאים להכרזה על הילדים כברי אימוץ, נוכח חוסר יכולתם המתמשך של ההורים להעניק טיפול בסיסי והסיכוי הזניח לשיפור. כתוצאה מכך, אימוץ סגור נמצא הכרחי כדי לתת עדיפות לטובתם של הילדים. אימוץ פתוח נשקל אך בסופו של דבר נדחה בשל היעדר קשרים משמעותיים בין הילדים להורים הביולוגיים, וחשש לפגיעה רגשית. החלטת בית המשפט מדגישה את העיקרון לפיו בעוד התערבות המדינה ביחסי הורה-ילד היא חריגה, היא מוצדקת במקרים של הזנחה כאשר שלומם של הילדים נמצא בסכנה. בסופו של דבר נדחה הערעור, שתמך באימוץ הסגור כדי להבטיח טיפול יציב וקבוע בקטינים.