עת"מ 30113-12-22

תקציר

העותר מבקש להיות מוכר כ"דייר ממשיך" בדירת דיור ציבורי בעקבות העברת אמו לבית אבות. על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, דייר ממשיך הוא בן משפחה שהתגורר עם הדייר הזכאי – במקרה זה, אמו של העותר – לפחות שלוש שנים לפני המעבר למוסד סיעודי. החוק תוקן בשנת 2009 כך שהדייר הממשיך עצמו יהיה זכאי לדיור ציבורי. קיימות הוראות מעבר למי שהתגורר עם הדייר הזכאי לפני התיקון, אך טענת העותר כי התגורר עם אמו בתקופה הרלוונטית – משנת 2013 עד 2015 – הייתה שנויה במחלוקת. הרשות המנהלית, ועדת האכלוס העליונה, מצאה כי העותר לא התגורר בדירה במועדים אלה ועל כן דחתה את תביעתו. פסק הדין דוחה את טענת העותרת ומדגיש את סבירות החלטת הוועדה על סמך הראיות המנהליות, לרבות דיווחים על ביקורים בדירה והסכמי שכירות. חוסר שיתוף הפעולה של העותר עם הרשות המינהלית ומשקל הראיות תומכים בהחלטה זו. בנוסף, פסק הדין מדגיש את השיהוי של העותרת בהגשת התביעה, שנעשה רק חמש שנים לאחר החלטת הוועדה, ואין בו כל הצדקה מספקת לשיהוי. משכך, העתירה נדחית, והעותר נדרש לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים.