ת"א 48538-03-21

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך רכושי בין תובע, שביקש לרשום בעלות על דירות שנרכשו, לבין נתבע, היורש היחיד של המוכר המנוח. המנוח התחייב לרשום את הדירות על שם התובע בתוך שלוש שנים, עם תקופת חסד של חצי שנה. מועד זה לא נענה. גם הסכם פשרה מאוחר, שנועד להשלים את הרישום, לא הניב תוצאות, מה שהוביל את התובע לפתוח בהליכי ביזיון בית המשפט. למרות ירושת הנכס על ידי הנתבעת, לא ניתן היה לחייב אותה לרשום את הדירות על שם התובעת על סמך הסכם המכר המקורי. עם זאת, בית המשפט הכיר בחובתה לפסוק פיצוי כספי בגין ההפרה, המוגבל לשווי העיזבון. בית המשפט מצא כי בניו של הנתבע פעלו בחריצות בניסיון לרשום את הנכס, והעיכוב לא יוחס להם. תחת זאת, בית המשפט ייחס את השיהוי למעשיה של התובעת עצמה, לרבות הימנעותה מהמצאת היתרים עירוניים ומצגי שווא בנוגע לדרישות התב"ע, אשר הפריעו להליך הרישום. בית המשפט דחה גם את תביעת התובע לנזק ממוני, ולא מצא ראיות לאובדן הזדמנויות או הלוואות שנשללו בשל עיכוב הרישום. חוות הדעת של רואה החשבון שהציגה התובעת לא הייתה משכנעת, והנזק הנטען שציין לא הוכח. עם זאת, בית המשפט פסק לתובע פיצויים לא ממוניים בסך 70,000 ₪, מתוך הכרה בעוגמת הנפש והטרחה שנגרמו עקב העיכוב ברישום. סכום זה נקבע בהתחשב באיחור הממושך ובמועדי הרישום השונים לדירות שנרכשו מהמנוח ובניו. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין, בסך 12,500 ₪, ו-15% נוספים מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ. פסק הדין ניתן לטובת התובעת, כאשר הנתבעת נדרשה לציית תוך 30 יום. לשני הצדדים יש זכות לערער על פסק הדין כעניין שבדין.