ת"ע 51618-07-15

תקציר

מדובר במקרה של מחלוקת על פרשנות צוואה בעקבות מכירת נכס בבעלות המנוח. בצוואה צוין כי מוטבים מסוימים היו אמורים לרשת את הזכויות בדירה מסוימת, אך דירה זו נמכרה לפני מותו של המנוח, והתמורה שימשה למימון חייו של המנוח. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם על הנהנים לקבל את התמורה ממכירת הדירה או שמא המכירה היוותה שינוי בכוונות המנוח. השופט קבע כי הימנעותו של המנוח מלעדכן את הצוואה לאחר מכירת הדירה אינה מעידה על שינוי בכוונותיהם. בצוואה המקורית לא צוין סיבה להשארת הדירה למוטבים, והמכירה הייתה החלטה שרירותית לגבי השפעת חלוקת העיזבון. לפיכך, מכירת הדירה לא הוציאה את הנהנים מהירושה שלהם. יתרה מכך, השופטת ציינה כי הצוואה אינה מתחשבת בשינויים שיכולים להתרחש בין מועד כתיבתה לבין מותו של המנוח, ותמורת המכירה נחשבה לחלק מהעיזבון. מאחר שהוצאותיו של המנוח לאחר המכירה היו שרירותיות, היו המוטבים זכאים לקבל את התמורה, בניכוי חלקם היחסי בהוצאות המנוח. כדי לחשב את זכויותיו של כל יורש, הציע השופט נוסחה: A (שווי יתרת הזכויות בדירה הנמכרת) + B (זכויות השאריות השוות בשתי דירות שירש אלון) + C (הזכויות הכספיות של המנוח שירש יואב). ירושת יואב תחושב על ידי הפחתת הוצאות השארית מעבר לכספי המנוח, תוך התעלמות מהמכירה (ד) מסכום א', ב' וג'. אם ד' תהיה חיובית, יואב יקבל את יתרת הסכום לאחר חלוקת הזכויות בדירה שנמכרה לארנון ודביר. אם ד' היה שלילי, שאר הזוכים היו נושאים בהוצאה זו באופן יחסי. אם ד' תהיה שלילית, אלון יצטרך להחזיר את הסכום שנוכה מחלקם של ארנון ודביר. בכך אישר השופט את תנאיה המקוריים של הצוואה, והורה על חלוקת העיזבון בהתאם. בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא הוצא צו הוצאות, ונמסר לצדדים כי ניתן לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים.