בג"צ 150/59

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת הנוגעת לניהול הקדש ליליוס, והניסיונות הבאים למנות נאמן. העניין הסתבך בסוגיות שיפוטיות ופרוצדורליות, כאשר המבקש חולק על העברת התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב. סירובו של המבקש להתדיין בתל אביב למרות הצעות בית המשפט הוביל לשורה של סיבוכים. השאלה המשפטית העיקרית הניצבת בפני בית המשפט היא תוקפן של תקנות מסוימות המסדירות את הדיון בתיקים, ובפרט תקנה 20, המאפשרת לנשיאי בית המשפט העליון לקבוע מי יהיה בית המשפט המתאים בהיעדר רשות מוסמכת. על תקנות אלה הוגש ערעור בעילה של התקנה לא תקינה ואי פרסום ברשומות. השופט זילברג קובע כי התקנות הותקנו כדין וכי חובת הפרסום אינה חלה, שכן הן שואבות את סמכותן מהדין הדתי. יתר על כן, בית המשפט מדגיש כי לטריבונלים יש סמכות טבועה לקבוע את סדרי דינם בעצמם, כל עוד הם מצייתים לחוקים כלליים ולעקרונות של צדק טבעי. מאחר שתקנה 20 תקפה והמבקש לא הוכיח כל סכנה בהתדיינות בתל אביב, הצו המותנה מבוטל. המבקש נדרש לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לשר הדתות ולנאמני קרן ליליוס.