ב"ל 16652-12-14

תקציר

התובע, שהוא נכה בשיעור של 100%, תבע את המוסד לביטוח לאומי להכרה בזכאותו לקצבה מיוחדת גבוהה יותר, שלטענתו היה אמור לקבל החל משנת 1993. הנתבע טען כי משמעות תקופת ההתיישנות היא שיש לדחות את התביעה, דבר שהשופט דחה מאחר והתביעה הוגשה במגבלות הזמן. השופטת דחתה גם את טענת התובע כי זכאותו לקצבה מתוארכת לשנת 1993, שכן מהראיות עולה כי קיבל מכתב המודיע לו על השינוי בקצבה, והוא לא הוכיח אחרת. לגופו של עניין, השופט מצא כי הנתבעת לא בחנה את הצורך של התובעת בתחבורה ציבורית, והורתה להחזיר את התיק לדיון מחדש. השופטת הורתה כי אותה אחות מאבחנת תבחן את עניינו של התובע, לרבות הצורך שלו בתחבורה שאינה ציבורית, וכי הרופא המוסמך יבחן את המקרה. כמו כן, התובע יהיה רשאי להגיש טיעונים בכתב בצירוף כל מסמך רפואי תומך. ההחלטה התקבלה שלא בנוכחות הצדדים, והנתבע לא יידרש לשלם הוצאות, נוכח ייצוג הסיוע המשפטי של התובע.