ת"א 2209/07

תקציר

פסק הדין משרטט את ההיסטוריה הארוכה של הליכים משפטיים בהם היו מעורבים התובעים, שחכרו כפר נופש במכמורת, והנתבעים, שהסתיימו בהוצאת צו הריסה נגד התובעים. ליבת התביעה הנוכחית, שהוגשה על ידי התובעים, מבקשת פיצוי כספי של כ-2.7 מיליון שקל, בטענה כי צו ההריסה בוצע מכוח החלטה בלתי חוקית. הנתבעים הגישו בקשה לדחייה על הסף, בטענה כי התביעה מהווה פגיעה עקיפה בלתי מתקבלת על הדעת בהחלטות שיפוטיות וכי יש לדחותה, על יסוד עקרון סופיות הדיון. לטענתם, לתובעים היו מספר הזדמנויות לערער על צו ההריסה, אך לא עשו זאת במסגרת החוקית שנקבעה. בנוסף, הנתבעים מפעילים הוראות חסינות, וטוענים כי יש לדחות את התביעה בשל חסינות מהותית לשופטים והוראת "מעשה על פי חוק" בפקודת הנזיקין. בתגובה טוענים התובעים כי ההחלטות השיפוטיות המדוברות לא היו טעויות משפטיות גרידא אלא עוולות שנעשו בזדון. לטענתם, ההחלטות נבעו מתרמית והפרה מכוונת של החוק, המצדיקות בחינה מלאה של הדברים. עוד טוענים התובעים כי לא יכלו לערער על החלטות שהוסתרו מהם וכי הרגע המתאים לערער על ההחלטות היה רק לאחר סיום הליך הערעור. לאחר ששקל בכובד ראש את הטענות ואת הפסיקה הרלוונטית, מגיע בית המשפט למסקנה כי עקרון סופיות הדיון הוא אבן יסוד בשיטת המשפט, המבטיחה ודאות ויציבות משפטית. טענת התובעים, המבקשת לערער בעקיפין על חוקיותה של החלטה שיפוטית, היא חריג שחייב להתבסס על ראיות ברורות ובלתי ניתנות לערעור בדבר מרמה או זדון. עם זאת, במקרה זה, טענות התובעים אינן קונקרטיות או מבוססות דיין. יתר על כן, התובעים ידעו על ההחלטות והיו להם הזדמנויות רבות לערער עליהן בערוצים משפטיים מתאימים, אך בחרו שלא לעשות כן. לפיכך, בית המשפט מחליט לקבל את בקשת הנתבעים ודוחה את התביעה על הסף, תוך ציון סופיות הדיון כסיבה העיקרית. בנוסף, בית המשפט פוסק לנתבעים הוצאות בסך 10,000 ₪ בגין הבקשה.