דב"ע נה/38 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגיש עצמאי מערער נגד המוסד לביטוח לאומי בגין הפרשי הצמדה וריבית על דמי ביטוח ששילם בשנים 1980, 1981 ו-1982. המערער פנה למוסד במספר הזדמנויות, בבקשה לתשלום הפרשי הצמדה על דמי ביטוח לאומי ששולמו ביתר. המכון השיב באופן עקבי בשלילה. בסופו של דבר הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. המכון טען כי יש לדחות את התביעה משום שלא הוגשה בתוך ששת החודשים הקבועים בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תביעות), התשכ"ט-1969. בית הדין המחוזי הסכים ודחה את התביעה. לאחר מכן ערערה המערערת לבית הדין הארצי לעבודה, והערעור התקבל. בית הדין לעבודה קבע, כי החלטת המוסד בתביעת המערערת אינה "תביעה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, הטעונה הכרעה של "פקיד תביעות". בית המשפט הסביר כי המונח "תביעה" תלוי בסוגה, טיבה ותכליתה של הבקשה, ובמקרה זה בקשת המערער לא דרשה התייחסות דחופה. לפיכך, אין לראות בה "תביעה" המחויבת למגבלת הזמן הסטטוטורית הקצרה. זאת ועוד, בית הדין לעבודה ציין כי המוסד לא העלה את הגנת תקופת ההתיישנות בבית הדין האזורי בהזדמנות הראשונה, ולכן גם טענה זו נדחתה. משכך, התקבל הערעור, והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי להכרעה לגופה של טענת המערער. כן הונחה בית הדין האזורי לדון בסוגיית ההוצאות לאור פסק הדין. ההחלטה ניתנה ביום 10.4.95.