דב"ע נו/180 - 3

תקציר

הערעור מתייחס לתביעה לשכר מינימום ופדיון חופשה בין אדם, מר בן עמי, בעל בית בושת, לבין אחת הנשים שעבדו עמו. בפני בית הדין הארצי לעבודה הוצגו שתי גרסאות: גרסתו של מר בן עמי הייתה כי המשיבה עבדה כנותנת שירותי מין (מלווה), ואילו לפי גרסת המשיב היא ביצעה עיסויים רפואיים ועבודות ניקיון בבית הבושת של מר בן עמי. בית הדין נדרש להכריע האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין מר בן עמי לבין המשיב, בהתחשב בגרסאות השונות. השופט פסק לטובת המשיב ופסק לה הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשות והוצאות משפט, בהתבסס על הקביעה כי היא אכן עובדת. בהגיעו למסקנה זו ציין השופט כי בבואנו לבחור בין שתי גרסאות – האחת בלתי חוקית והשנייה חוקית – יש לבחור בגרסה המצביעה על חוקיות, במיוחד בהתחשב באפיונו של מר בן עמי עצמו את המשיב כ"עובד". יתר על כן, גם אם המשיבה הייתה עובדת כמלווה, היא עדיין הייתה נחשבת לעובדת לפי חוק שכר מינימום וחוק חופשה שנתית, נוכח חלקו של מר בן עמי בניהול העסק והשתלבותה של המשיבה בו. חוקי המגן, טענה השופטת, חלים על כלל העובדים, והחלטת בית הדין צריכה לשקף מדיניות חברתית ראויה – במקרה זה, להבטיח הגנה על נשים העובדות בעסקים כאלה והבטחת תנאי עבודה מינימליים. בנוסף, השופטת ציינה כי החלטה זו אינה מגנה או מעודדת עיסוק בזנות אלא נועדה לשמור על זכויותיהם של הפרטים המעורבים. עם זאת, שניים מחברי ההרכב הביעו דעת מיעוט וקבעו כי יש לקבל את הערעור בשל חוסר אמינותו של המשיב ואי חוקיות החוזה. לטענתם, לא ניתן היה לסמוך על עדותו של המשיב, ומר בן עמי הצליח להעביר את נטל ההוכחה. עוד הדגישו כי בית משפט קמא לא קבע באופן חד משמעי את קיומם של יחסי עובד מעביד.