עמ"נ 14848-02-13

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בשאלת גבייה רטרואקטיבית של ארנונה ומוצא לטובת סמכותו של בית המשפט. לאחר מכן עובר הדיון לסיווג נכסים לצורכי ארנונה, תוך הדגשה כי השימוש העיקרי בנכס צריך לקבוע את סיווגו. הכלל הוא שחלקים מהנכס צריכים לעקוב אחר השימוש העיקרי, אך חריגים מסוימים מאפשרים סיווגים נפרדים אם הנכס הוא "מתקן רב תכליתי". מתוארים הקריטריונים להבחנה בין מתקן כזה, תוך שימת דגש על גודל הנכס ועל השימושים המגוונים והבלתי קשורים בחלקיו. פסק הדין בוחן פסקי דין קודמים בנושא וקובע כי המקרה הנוכחי שונה מהם בשל גודלו הקטן יותר וההומוגניות של השימוש. יודגש כי הקשר הפונקציונאלי והמהותי בין חלקי הנכס הוא הגורם המכריע, ולא ההפרדה הפיזית בין המבנים. מסקנת פסק הדין היא כי מפעלו של המערער הוא מתקן הומוגני ויש לסווגו ככזה תחת הקטגוריה "מלאכה". כתוצאה מכך, שאלת הגבייה הרטרואקטיבית לשנת 2008 הופכת למיותרת, שכן השומות לשנים 2008-2011 כולן בטלות. סוגיית כפל התשלומים מועברת שוב לוועדת הערר לבירור, והמשיב מצווה לפצות את המערערת בגין כל תשלומי יתר. לבסוף, מוטל על המשיב לשאת בהוצאות טרחת עורך הדין של המערערת, בסך 50,000 ₪.