ע"א 53609-10-22

תקציר

תיק הערעור נסוב סביב תאונת דרכים בה פוצה הנפגע על ידי קרן קרנית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (המערערת). המערערת מבקשת להשיב את הפיצויים ששולמו מהמשיבים, שהיו מעורבים בתאונה. השאלה המרכזית היא האם ניתן להטיל על המשיבים, ובפרט על המשיב השני, אחריות לשיפוי. השופט פסק לטובת המערער, קיבל את הערעור וביטל את פסק הדין הקודם בדבר דחיית ההודעה לצד השלישי (המשיב השני). השופט הגיע למסקנה כי על המשיב השני, יחד עם בעל האופנוע והנהג, לשפות את המערער ביחד ולחוד בגין מלוא הפיצוי ששולם לנפגע, העומד על 161,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך 25,000 ₪. השופט קבע את חלוקת האחריות והקצה 55% לבעלים, 30% לנהג ו-15% למשיב השני. בנוסף, ביטל השופט את חיוב המערער בהוצאות המשיב בבית משפט קמא, בסך 7,000 ₪, והורה למשיב השני לשאת בהוצאות המערער ובשכ"ט עורך דינו בערעור, בסך 15,000 ₪. החלטה זו מתבססת על חוות דעתו של השופט כי המשיב השני היה "המחזיק" באופנוע כהגדרתו בחוק הפיצויים וכי התנהגותו הוכיחה את יסוד ה"אשם" הנדרש להטלת אחריות. השופט הסתמך על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, והדגיש כי למשיב הייתה שליטה על האופנוע, ידע שהוא אינו מבוטח והתיר לנהג להשתמש בו. השופט התייחס גם לפסקי דין קודמים המבססים את תנאי האשם בזכות החזרה של המערער כנגד מי שמתיר שימוש ברכב לא מבוטח. ככלל, החלטת השופט נועדה לקיים את תכליתו הנורמטיבית של חוק הפיצויים, לשמש גורם מרתיע מפני התנהגות בלתי חוקית ולהבטיח את יכולתו של המערער להשיב פיצויים ששולמו במקרים אלה.