ת"א 40099-05-18

תקציר

השאלה המרכזית בתיק נסובה סביב הקביעה האם יש להטיל על הנתבע, שהוא בעל השליטה בחברה, אחריות אישית לארנונה ולחובות המס של החברה. התובעת, רשות מקומית, טענה כי הנתבעת השתלטה על נכסי החברה ללא תמורה וביקשה להטיל עליו אחריות לפי סעיף 8ג לחוק ההסדרים. בנוסף, טען התובע כי הנתבע פעל בחוסר תום לב, פעל להעדפת נושים וניסה להתחמק מחובת הארנונה של החברה, ובכך להצדיק אחריות אישית לפי סעיף 6 לחוק החברות. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבע, דחה את התביעה והורה לתובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע ובשכר טרחת עורך הדין. החלטת השופט התבססה על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, באשר לתחולת סעיף 8ג לחוק ההסדרים, מצאה השופטת כי בעוד שהתקיימו חמשת התנאים הראשונים לחיוב הנתבע, לא התקיים התנאי השישי – לפיו הנתבע יקבל את נכסי החברה ללא תמורה. השופט קיבל את ראיות הנתבע לפיהן לחברה לא היו נכסים בעת ההפסקה וכי ההשקעה שביצעה החברה במרחצאות הנגב איבדה מערכה. שנית, באשר לתחולת סעיף 6 לחוק החברות, הדגישה השופטת כי הרמת מסך ההתאגדות במקרה זה אינה מוצדקת. התובע לא הביא ראיות מספיקות למרמה, חוסר תום לב או רשלנות מצד הנתבע. השופטת קיבלה את הסברו של הנתבע בנוגע להשכרת הנכס וקבעה כי טענות התובע התבססו על הנחות ולא על הוכחה ממשית להעדפת נושים או התחמקות מכוונת מארנונה. יתרה מכך, השופטת ציינה כי החברה שילמה ארנונה במשך תקופה מסוימת, דבר הסותר את טענת התובע לאי תשלום שיטתי. בסיכומו של דבר, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להרמת מסך ההתאגדות. משכך, קבע השופט כי יש לדחות את התביעה, והורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום. החלטה זו מחזקת את עקרון האחריות המוגבלת ואת הדרישה לתשתית ראייתית איתנה לפני הרמת מסך התאגיד.