ת"א 12090-07-20

תקציר

פסק הדין מקבל חלקית את טענות התביעה. ראשית, הוא קובע כי הנאשמים פעלו שלא כדין בכך שהקימו שער ברזל, מנעו גישה לבית הכנסת, וכי אין להם זכות להשתמש בכוח או למנוע גישה ללא צו בית משפט. הנתבעים מצווים אפוא להסיר כל מכשול ונאסר עליהם להתערב בשימושו של התובע בבית הכנסת, בחצרו ובחדרי הרחצה הסמוכים לו, אם כי הם שומרים לעצמם את הזכות לעתור לפינוי. באשר לתביעת התובע לזכות דיירות מוגנת בבית הכנסת, פסק הדין קובע כי בעוד התובעת – עמותה המנהלת את בית הכנסת – אינה מחזיקה בזכות כזו, המתפללים הספציפיים שהתפללו בו בתחילת המאה ה-20 כן. זכות זו נרכשה באמצעות דיני הגנת הדייר או בהסכמת הנתבעים. עם זאת, זכות זו לא הועברה לעמותה התובעת, ובמקומה מחזיק כיום בזכות זו הוא הרב כהן, בנו של הרב שמואל כהן זצ"ל. זכות הדיירות המוגנת אינה ניתנת להעברה אלא בהתקיים תנאי חוק הגנת הדייר (מוסדות ציבור), דבר שלא נעשה במקרה זה. פסק הדין מתייחס גם לטענות הנתבעים בדבר הפרת תנאי השכירות והשתלטות לכאורה של מתפללים חדשים על בית הכנסת, אך צוין כי סוגיות אלו צריכות לעלות בתביעת פינוי. מוזכר כי אין עדות לנטישה שתחייב טענה כזו, והדייר המוגן הנוכחי, הרב כהן, עדיין קשור לבית הכנסת. כל צד אחראי להוצאותיו המשפטיות, בשל העמימות המכוונת של התובע ואמצעי העזרה העצמית של הנתבעים. פסק הדין מסתיים בהדגשה כי הצו תקף עד שבית משפט מוסמך יפסוק אחרת בתביעת פינוי פוטנציאלית שהגישו הנתבעים.