עת"מ 11872-03-15

תקציר

בבעלות העותרים והמשיבים שני מבנים סמוכים על חלקת קרקע אחת. היזם הגיש בקשה להיתר בנייה לחיזוק בית משותף קיים בן שלוש קומות על המגרש, שאושרה באופן חלקי בלבד בוועדה המקומית. היזם וחלק מהמשיבים ערערו לוועדת הערר, שאישרה את הבקשה בכפוף לתנאים מסוימים. לאחר מכן הגישו העותרים עתירה שיפוטית נגד החלטת ועדת הערר. טענתם העיקרית של העותרים הייתה כי החלטת ועדת הערר אינה סבירה, וכי היא אינה מביאה בחשבון את נכונות העותרים לשאת בהוצאות חיזוק המבנה ללא צורך בתמריצים. המשיבים טענו כי העותרים משנים את טענתם וכי הם פוגעים בזכויות הקניין של המשיבים. עם זאת, בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי ועדת הערר העדיפה באופן פסול את שיקול התמריצים הכלכליים על פני שיקולים תכנוניים רלוונטיים אחרים, לרבות הצעת העותרים לממן את החיזוקים. כמו כן, בית המשפט מצא כי ועדת הערר שגתה משפטית בפרשנותה לחוק חיזוק דירה, אשר הובילה להחלטה בלתי סבירה ולהתערבות מצדיקה. הוועדה גם לא התייחסה כראוי לנושא החניה, שהיווה עילה נוספת להתערבות. החלטת ועדת הערר בוטלה אפוא, ואישורה החלקי של הוועדה המקומית הוחזר. לעותרים ניתנו 30 חודשים לבצע את עבודות החיזוק, וטענות המשיבים לתמריצים הפכו ללא רלוונטיות. ועדת הערר חויבה לשלם לעותרים שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪, והמשיבים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין לעותרים במשותף.