בד"מ 41/15

תקציר

גזר הדין הוא בעניינו של מר חגאזי מגיד, שהורשע במספר עבירות פליליות והוגשה נגדו בקשה להשעותו מעיסוק בעריכת דין. העבירות כללו מרמה, זיוף וניסיון להשפיע על עדים. מגיד הורשע על סמך הודאתו ונגזרו עליו עונשים קלים יחסית של שישה חודשי עבודות שירות, קנס של 10,000 שקל ופיצוי של 15 אלף שקל לקורבנות. בית המשפט בחן את הבקשה לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, המחייב לבחון את ההרשעה הפלילית ואת נסיבות קיומה. על ההרשעה לא הייתה מחלוקת, אך מגיד טען כי אין להתחשב בגזר הדין. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי יש להביא בפניו את פסק הדין כולו, לרבות גזר הדין. עוד נקבע כי יש לקבל את ההחלטות האופרטיביות בפסק הדין ככתבו וכלשונן. לאחר מכן עבר בית המשפט לשלב השני של הבחינה, המתמקד בסוגיית הקלון בעבירה. נפסק כי לא נפלה קלון בנסיבות ביצוע העבירות של ניסיון להשפיע על עדים וחפירה חוקית בחורה, שכן לא נפל פגם מוסרי במעשיו של מגיד. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנסיבות הסובבות את העבירה של הודאת שווא בהתחייבות אכן נושאות תחושה של קלון. מגיד הודה באישום זה, אך העובדות הצביעו על כך שהוא הוטעה ולא הציג ביודעין טענות שווא לבית המשפט. בסופו של דבר נדחתה הבקשה להשעות את מגיד מעיסוק בעריכת דין. על ההחלטה חתמו השופט היושב בדין ושני שופטים נוספים, שכולם הסכימו עם פסק הדין.