תמ"ש 10501/02

תקציר

התיק סובב סביב הסכם גירושין שנחתם בין תובע לבין זוג לשעבר הנתבע, הכולל סעיף המחייב את התובעת לשלם לנתבעת 100,000 דולר אם תנקוט נגדו בהליכים אזרחיים. התובעת טענה כי יש לבטל את הסעיף מכמה סיבות, בעוד הנתבעת ביקשה לאכוף אותו. השופטת פתחה את דבריה בבירור העובדות וההיסטוריה של בני הזוג, וציינה את טענות התובעת להתעללות פיזית ונפשית מצד הנתבע, ואת הליך הגירושין הממושך שהוביל בסופו של דבר לחתימת ההסכם. סעיף 15 להסכם העניק סמכות בלעדית לבית דין רבני בעניינים הקשורים לגירושין, ואילו סעיף 17, נושא המחלוקת, קבע כי הנתבע מחל על חוב של 100,000 דולר לתובעת בתנאי שלא תפתח נגדו בהליכים אזרחיים. אם תעשה זאת, יהיה עליה להחזיר את החוב. התובעת טענה כי מעולם לא קיבלה הלוואה כזו, וכי מדובר בסעיף שיפוי שנועד למנוע ממנה גישה לערכאות אזרחיות, דבר המנוגד לתקנת הציבור. היא גם טענה לכפייה, דיכוי וטעות כעילה לביטול. הנתבע טען כי בית המשפט נעדר סמכות וכי הסעיף תקף. השופט פסק לטובת התובעת וקיבל את טענותיה. נמצא כי סעיף 17 הוא פיקטיבי, שכן לא היו ראיות לכך שהתובע קיבל הלוואה או שיש לו חוב כלשהו לנתבע. כוונתו האמיתית של הסעיף הייתה להרתיע את התובעת מלפנות לערכאות אזרחיות, דבר המהווה פגיעה בזכותה לעיון בצדק ומנוגד לתקנת הציבור. כמו כן, השופטת הסכימה עם טענת העושק של התובעת, בהתחשב בנסיבות המצערות סביב חתימת ההסכם, לרבות האלימות הנטענת של הנתבע ורצונה הנואש של התובעת להתגרש לאחר שנים של עיגון. השופטת הדגישה את חוסר הסבירות של הסעיף ואת אופיו הגורף, שלמעשה מנע מהתובע גישה לערכאה אזרחית כלשהי. בנוסף, דחתה השופטת את טענת הנתבע לסמכות וקבעה כי לבית הדין סמכות לדון בתיק למרות אישור ההסכם על ידי בית דין רבני. כתוצאה מכך, ביטלה השופטת את סעיף 17 להסכם הגירושין, הורתה לנתבעת לכסות את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו והתירה לפרסם החלטה תוך השמטת שמותיהם ופרטיהם המזהים של הצדדים.