ת"א 3982-02-19

תקציר

בית המשפט מצא כי מכתבו של הנתבע אינו מהווה לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. המכתב, שנשלח על ידי הנתבעת לנציגי בעלי הקרקע האחרים, פירט את נקודת מבטו של הנתבע על פגישה בנוגע להשכרת נכס בו הנתבע ניהל עסק. נטען כי התובע, שהשכיר את הנכס לנתבעת, הציב אולטימטום בנוגע לחוזה השכירות, והתנהלותו התאפיינה בסחיטה, עושק ובריונות, בדומה ל"מאפיה האיטלקית". השופטת קבעה כי במסגרת המכתב, אין באמירות אלה כדי לבזות את התובע בעיני הציבור. במקום זאת, הם ביטאו את תסכולה וסלידתה של הנתבעת, שנבעו מכוונותיה העסקיות של התובעת ומאופן הצגתן. השופט הגיע למסקנה כי אדם סביר שיקרא את המכתב לא יפרש את הדברים כמבטאים תכונות אופי קבועות אלא כתוצאה מהנסיבות. לפיכך, נדחתה התביעה לפיצוי כספי בגין לשון הרע, כמו גם הבקשה להתנצלות שפורסמה. בנוסף, דחתה השופטת את תביעת התובעת לפיצויים כספיים בגין אובדן הכנסות ורווחים שנגרמו לכאורה עקב פרסום לשון הרע, שכן לא היה בסיס לסכום הנתבע, וכן נדחתה התביעה להשבת עשיית עושר שלא כדין לכאורה הקשורה במושכר. השופט ציין כי כל טענה בנוגע לדמי השכירות צריכה להיות מופנית כלפי חברת הניהול או בעלי הקרקע האחרים, ולא כלפי הנתבע. בעקבות זאת הורתה השופטת על מחיקת התביעה כולה וקבעה כי על התובעת לכסות את הוצאותיה בפועל של הנתבעת ואת שכר טרחת עורך הדין בסך 30,000 ₪. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים, ולתובע ניתנה זכות ערעור כדין. פסק דין זה ניתן ביום 6.10.2021.