עמש"מ 29933-08-14

תקציר

הערעור עוסק בהליך משמעתי נגד פרופסור ומנהל מחלקה פסיכיאטרית, פרופ' פנחס סירוטה, שהואשם בהטרדה מינית של רופא שעבד תחתיו, ד"ר פלוני. בית הדין למשמעת הרשיע את פרופ' סירוטה בעבירה והדיח אותו מתפקידו כראש המחלקה, ולכן הוא ערער על ההחלטה. שופט הערעור, השופט צבי זילרטל, קיבל את הערעור וזיכה את פרופ' סירוטה. השופט פתח בהתייחסו לשיקול דעתה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטת הערכאה החוקרת, והסביר כי בעוד שלערכאה החוקרת יש יתרון של התרשמות ישירה מהעדויות, ישנם חריגים לכלל המצדיקים בחינה נוספת של העדויות והראיות בתיק. בהקשר זה ציטט השופט את פסק הדין בע"פ 7653/11, לפיו ערכאת הערעור רשאית להתערב בממצאים של מהימנות או עובדה כאשר נפלו טעויות מהותיות באופן הערכת המהימנות או כאשר בית המשפט החוקר לא יכול היה לקבוע את הממצאים שנעשו, וכאשר קביעת הממצאים על ידי בית המשפט הפרוצדורלי מבוססת על שיקולי סבירות או היגיון. לאחר מכן פנה השופט לדון בהחלטת בית הדין למשמעת ובראיות שהונחו בפניו. הוא ציין כי בית הדין ביסס את הרשעתו על מספר נימוקים, אותם הוא ממשיך לבחון ולדחות אחד לאחד. כך למשל, טענה השופטת כי העובדה שהמתלוננת לא רצתה להתלונן נגד המערער מיוזמתה, אלא באמצעות צד שלישי, אינה מוכיחה כי לא רצתה באותה תלונה; כי הדגש ששמה המתלוננת על מקרים ספציפיים של הטרדה אינו נכון עובדתית, שכן היא אכן ייחסה לנאשם התנהגות מטרידה; וכי נימוקי בית הדין כי המתלוננת תיארה פעולות "מורכבות" של הנאשם אינם מתקבלים על הדעת, שכן מעשים אלה היו צריכים להיבחן לגופם. עוד קבעה השופטת כי הסתירות בעדותה של המתלוננת אינן מהוות ראיה התומכת בדבריה, וכי המאמר ששלחה המתלוננת למערערת העוסק במערכת היחסים שבין "חונך" לתלמיד אינו סיבה משמעותית דיה לקבל את עדותה, במיוחד לאור ההקשר אליו נשלחה. באשר לעיתוי הגשת תלונתה של המתלוננת למנהל בית החולים, הסכימה השופטת עם טענת המערערת כי היא נעשתה לאחר שהבינה שלא תתמנה לסגננית, דבר התומך בטענה כי תלונתה הונעה מנקמה ולא ממעשיו של המערער. השופטת דחתה גם את טענת בית הדין למשמעת כי לא היה עימות חריף בין המתלוננת לבין המערער, וכי עדותה של המתלוננת נתמכה בעדויות עמיתיה, מהן עולה כי סיפרה להם על ההטרדה בזמן אמת. השופטת ערכה בדיקה מעמיקה של עדויות הקולגות המדוברות ומצאה כי הן אינן תומכות בטענות המתלוננת, ובחלק מהמקרים אף תומכות בגרסתו של המערער. השופט מתח ביקורת על נימוקי בית הדין למשמעת ועל הראיות שהונחו בפניו, וציין כי קביעותיו שגויות מיסודן, ובחן את גרסאות המתלונן והמערער. המתלוננת טענה כי המערער הטריד אותה מינית במשך כחודשיים-שלושה לאחר שהחלה לעבוד במחלקתו, ואילו המערער טען כי הקשר ביניהם היה מקצועי בתחילה אך בהדרגה הפך אישי יותר. השופטת ציינה כי הצדדים הסכימו על כמה נקודות, כגון העימות ביניהם ביום 5.4.2012, אך לא הסכימו על אחרות, ובראשן השאלה האם המתלוננת הבהירה למערער כי אינה מעוניינת במגע פיזי עמו. השופט הדגיש כי מאחר שאין ראיות תומכות, החלטתו תתבסס על סבירותה של עדות אחת לעומת האחרת. הוא מצא כי כעסה של המתלוננת ביום העימות הוצת בשל כישלונה של המערערת להשיג מתמחים למחלקה, ואין זה סביר כי זעם זה נגרם כתוצאה מההטרדה המינית. השופטת בחנה גם את הטענה כי המערערת הטרידה מינית נשים אחרות במחלקה, אך מצאה כי טענה זו לא הוכחה דיה. הוא הוסיף והתייחס לעדויות שהציגה ההגנה, שציירו את המתלוננת כפרובוטאלית ויהירה, וציין כי הן "מעמעמות את הרושם שנוצר מראיות התביעה". השופט הקדיש חלק ניכר מפסק דינו לשאלה האם ניתן להביא את הפסיכולוג הפרטי של המתלוננת להעיד. המתלוננת הציעה לחוקר שישוחח עם הפסיכולוג שלה כדי לאמת את טענותיה על הטרדה מינית, אך היא סירבה לוותר על חיסיון המטופל-פסיכולוג במהלך ההליך. השופטת הדגישה את חשיבותה של עדות זו, שהייתה יכולה לסייע רבות בעשיית צדק, אך כיבדה את סירובה של המתלוננת וציינה כי התנהלותה מקימה חזקת עובדה לפיה הראיה הייתה פועלת לטובת המערער אילו הוצגו. לבסוף, התייחס השופט לסטנדרט הראיות בדין המשמעתי, אשר על פי פסיקה עקבית הוא מעבר לכל ספק סביר, בדומה למשפט הפלילי. כן עמד על גבולות התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של עבירות מין ועל הזהירות המיוחדת הנדרשת בבחינת מקרים כאלה. לאחר שניתחה את חומר הראיות, הגיעה השופטת למסקנה כי אין בהן כדי לבסס ודאות משפטית מספקת כדי להוכיח כי המערער הטריד מינית את המתלוננת. הוא הדגיש כי הראיות התומכות אינן תומכות בטענות המתלוננת ואף נוטות לתמוך בגרסתו של המערער. יתר על כן, סירובם של המשיב והמתלוננת לאפשר את עדותו של הפסיכולוג הכביד לטובת המערער. לפיכך, זיכה השופט את המערער מהאישומים מחמת הספק, והדגיש כי אין בכך כדי לבסס ממצא חד משמעי כי המתלונן שיקר או בדה את הטענות.