ע"א 3391/22

תקציר

פסק הדין דן בערעור הקנייני הנוגע לתקנת השוק במקרקעין, ומתמקד בפרט בהגנה על קונים בתום לב מפני טעויות רישום. העיקרון "nemo dat quod non habet" מרמז באופן מסורתי שמוכר אינו יכול להעביר יותר זכויות ממה שיש לו. עם זאת, חריג קיים כאשר תקנת השוק מאפשרת לקונה לקבל זכויות טובות אם העסקה נעשתה בתום לב וקיימת הסתמכות על מרשם הנכסים. במקרה זה, התעוררה תקלה כפולה הקשורה לשגיאות רישום ובעיות התחזות. למרות הוראות הרגולציה, פסק הדין קובע כי לא נצר, שרכש את הקרקע, ולא בנק לאומי, שמימן את העסקה, אינם יכולים לטעון לבעלות. זאת בשל התחזות למוכר מחוץ לשליטת המרשם, השוללת את הגנת תקנת השוק. המדינה אחראית רק לטעויות רישום, לא להונאה חיצונית. כתוצאה מכך, נצר, הרוכש, אינו יכול להיות מוגן תחת תקנת השוק לרכישת בעלות. תביעות נזיקין העריכו אחריות בין הצדדים המעורבים, לרבות עורכי דין ולשכת רישום המקרקעין. פסק הדין מכיר ברשלנות בעיקר מצד עו"ד לוי, שלא אימת את זהות המוכר ואת מסמכי הירושה שלו, וגרם נזק לנצר. בתוך כך, עו"ד שמחוף, המייצג את נצר, מילא את תפקידו המקצועי ללא דופי. רשלנות המרשם תרמה גם לטיפול לקוי בבקשות ללא צורך במסמכים מקוריים. לסיכום, לוי נושא באחריות גדולה יותר לנזקים, המשקפת רשלנות משמעותית, ואילו שמחוף מזוכה. הדבר מחזק את חשיבותה של הקפדה מקצועית ופרוצדורלית בעסקאות נדל"ן.